תושבים חרדים הגרים בסמיכות לרחוב בר-אילן טוענים שקיום תחבורה בשבת ובחגים ברחוב זה פוגעת ברגשותיהם הדתיים. הטענה משותפת לציבור גדול מן התושבים המתגוררים במקום. איני בא לחלוק על קיומה של פגיעה כזו. היא נובעת מן הסתירה שבין אורח החיים של התושבים החרדים במקום לבין התנועה בו בשבת. היא משקפת את אמונתו העמוקה של הציבור המתגורר במקום בקדושת השבת, ואת מחויבותו לרעיון זה. אין לשכוח, כי "תפיסות דתיות קשורות לעומק הכרתו של היחיד" (בג"ץ 806/88 הנ"ל [9], בעמ' 39 לדברי השופט ברק). הפגיעה בציבור החרדי משקפת גם את העובדה, שבני הציבור החרדי המתגוררים במקום הם מעין "קהל שבוי", אשר נחשף על כורחו לפעילות המהווה חילול שבת. על-כן, בעיקרון, זכותם של בני הציבור החרדי שלא להיפגע באופן האמור ראויה להתחשבות.
מובן, כי גם ההגנה על רגשות הדת אינה ערך התלוי בחלל ריק. אין מדובר בערך מוחלט. ההגנה על ערך זה חייבת להביא בחשבון קיומם של מרכיבים נוספים אשר עשויים לפעול בנסיבותיו של העניין. השאלה היא בסופו של דבר שאלה של איזון. לשאלה זו אפנה עתה.
האיזון
19. מלאכת האיזון בין הערכים קשה היא לעתים קרובות, בשל הקושי לאתר את המשקל הראוי לערכים הרלוונטיים המתגוששים. אך נזכיר כבר כאן, שבקביעת האיזון הראוי, עלינו להביא בחשבון את העובדה, ש"בחברה דמוקרטית, יש להכיר בפגיעה מסוימת ברגשות הדת. רק כך ניתן יהא לקיים חיים משותפים של בעלי דעות דתיות שונות" (פסק-דינו של חברי השופט ברק בבג"ץ 806/88 הנ"ל [9], שם).
השאלה היא, אם החלטת השר משקפת איזון סביר בין השיקולים העומדים על הפרק. נזכור, כי "סבירות משמעותה שקילת כל השיקולים הרלוואנטיים ומתן משקל ראוי לשיקולים אלה" (פסק-דינו של השופט ברק בפרשת גנור הנ"ל [16], בעמ' 513). זאת ועוד, "...עצם העובדה שהרשות השלטונית לקחה בחשבון את כל השיקולים הרלוואנטיים, ושיקולים אלו בלבד, אין בה כדי להבטיח את סבירותה של ההחלטה. החלטה המתחשבת בכל השיקולים הרלוונאטיים תהא בלתי סבירה, אם היא לא נתנה משקל ראוי לשיקולים השונים" (בג"ץ 4267/93, 4287, 4634 אמיתי – אזרחים למען מינהל תקין וטוהר המידות ואח' נ' ראש ממשלת ישראל ואח' [73], בעמ' 464).
מדברים אלה, ומן הניתוח שעשינו לעיל, עולה כי בביקורת השיפוטית על החלטת השר, עלינו לבחון אם הפתרון שבו בחר השר מעניק את המשקל הראוי לשיקול התחבורתי, הוא השיקול הנורמטיבי היסודי בעיצובם של הסדרים מן הסוג שבפנינו.
--- סוף עמוד 97 ---
לצד זה, עלינו לבחון אם הפתרון שנבחר מאזן כראוי בין ענייניהם של הציבורים הנוגעים בעניין. בגדר זה, עלינו לבחון, אם מדובר בפתרון מאוזן אשר ימנע את הפגיעה באחד אך יבטיח כי הדבר לא ייעשה על חשבון האחר. יש לבחון, אם הפתרון שאומץ מונע מצב של אי-שוויון, הנובע מהעדפת האינטרסים של צד אחד על משנהו, שהרי "התחשבות ברגשות אלמוני על חשבון פלוני משמעותה היא אי-שוויון: אלמוני... ימשיך באורחות חייו, שהוא מאמין בנכונותם, בעוד פלוני יאלץ לחיות שלא על-פי אמונתו, או אי-אמונתו, קרי לסבול כפייה דתית" (דברי בעניין מיטראל הנ"ל [6], בעמ' 501). בסופו של דבר, יש לזכור כי "הענין הוא ענין של איזון אינטרסים לגיטימיים בסגירת הרחוב או בפתיחתו" (דברי השופט ויתקון בעניין ברוך הנ"ל [2], בעמ' 166-167).
השאלה היא, אם החלטת השר העומדת למבחן כאן מקיימת את האיזון הנדרש. לשאלה זו אפנה עתה.
20. בבוחני את הפתרון שבו בחר השר, אני סבור כי יש לשים את הדגש על שלושה עניינים יסודיים המשליכים על סבירות שיקול-דעתו של השר – (א) אופיו וחשיבותו של הכביש העובר ברחוב בר-אילן כציר תנועה ראשי; (ב) הפגיעה בתושבים חילוניים המתגוררים ברחוב בר-אילן וברחובות הסמוכים לו, וכן בקהל המשתמשים האחרים בשבתות ברחוב ו-(ג) היעדר כל שינוי בנתונים האובייקטיביים במקום אשר עשוי להצדיק סטייה מן ההסדר שנהג בו במשך שנים. לדעתי, לעניינים אלה לא ניתן המשקל ההולם על-ידי השר. אעמוד עתה על עניינים אלה.
21. אופיו וחשיבותו של הכביש. עמדנו לעיל בהרחבה רבה על טיבו של כביש בר-אילן. ראינו, כי מדובר בכביש המהווה נכס של הציבור, העומד לרשות הציבור כולו. מדובר בכביש אשר מנקז אליו מספר גדול ביותר של כלי רכב, גם בימי שבת, אפילו לאחר שהפרעות אלימות למהלך הסדיר של התנועה במקום בימי שבת הפכו לדבר שבשיגרה. ראינו כי כביש זה משמש את האוכלוסיה בשכונות גדולות של ירושלים. למעשה, מהווה הכביש את "דרך המלך" המחברת בין שכונות אלה. בתוך כך, מהווה הכביש דרך מלך לכל הבאים מחוץ לעיר אשר יעד הנסיעה שלהם הוא השכונות שבחלקה הצפון-מזרחי של העיר. לחלק מאלה יום השבת הוא היום היחיד בשבוע שבו הם יכולים לבקר בבירה. המדובר בכביש ראשי, המהווה עורק תחבורה חשוב ביותר. אין מדובר ברחוב פנימי של שכונה. כפי שציין המפקח על התעבורה במכתבו לשר התחבורה מיום 29.11.1994, "משרד התעבורה רואה ברח' בר-אילן עורק תנועה ראשי המחבר את שכונות צפון ירושלים למרכזה ודרומה, בכל ימות השבוע".
22. לעובדה זו חשיבות רבה. בגדרי האיזון אשר יש לנקוט בסוגיה שבפנינו, יש משקל ניכר לשאלה האם ברשותו של היחיד או ברשותם של הרבים עסקינן:
--- סוף עמוד 98 ---
"האינטרס שקנו שומרי מצוות מישקלו הוא רב-עד-מכריע בביתם פנימה, וכל עוד מבקשים הם דבר לעצמם; ככל שירחקו מביתם ויקרבו אל רשות הרבים – או אל רשות היחיד של הזולת – או ככל שיבקשו לשלול דבר מן הזולת, כן יחלש כוחו של אותו אינטרס, והרי כנגדו יעמדו אינטרסים של הזולת, ברשות הרבים או ברשות היחיד שלו" (דברי חברי השופט חשין, בעמ' 508 בעניין מיטראל הנ"ל [6]).
השופט חשין מבהיר, כי "...שומר המצוות יכול שיזכה להגנה גם בביתו ה'מורחב'..." (שם). אך ככל שנרחיב בהגדרת "רשות הפרט" המורחבת, כאמור, לא נראה לי כי ניתן לכלול בגדר מונח זה כביש ראשי מן הסוג שבו אנו עוסקים כאן. אין מדובר בענייננו בסמטה צדדית באחת השכונות, אף לא ברחוב פנימי המקשר בין רחובות אחרים בתוככי שכונה. מדובר בכביש ראשי, המשרת אוכלוסיות גדולות ביותר ומשמש מספר גדול מאוד של כלי רכב, גם בשבתות. כביש מסוג זה אינו רשות "הפרט" של הקהילה המתגוררת בסמוך לו, ואין היא יכולה להכתיב את השימוש שייעשה בו. הוא בבחינת נכס של הציבור כולו, אשר נועד וצריך לשרת את הציבור כולו. לא ניתן להפקיעו, בשלמותו או בחלקו, מן הציבור.
23. דומה, שזו המדיניות שאותה נקט ושאותה הגשים משרד התחבורה עד כה. ראינו קודם, כי קיימת החלטה של משרד התחבורה, שלפיה קביעתם של הסדרי התנועה בכביש בר-אילן, ובכבישים דומים, מצויה בידי המפקח על התעבורה, ולא בידי הרשות המקומית. הדבר מלמד על כך שכבישים מסוג זה נתפסים לא כרשות הפרט, ולו במובן המורחב, אלא כנכס הנמצא ברשות הציבור הרחב כולו. לכן, הופקדה על הסדרת התנועה בכבישים אלה רשות ארצית, ולא רשות מקומית.
יתר-על-כן: גם לעיצומה, מדיניות משרד התחבורה לגבי הסדרי התנועה בכבישים מסוג זה משקפת את ההבחנה האמורה בין רשות הפרט לבין רשות הרבים. כך עולה מדברי המפקח על התעבורה בדיון שנערך ביום 15.8.1996. המפקח מתייחס למדיניות הנקוטה לגבי סגירת כבישים מן הסוג שבו אנו עוסקים בשבתות, ואומר כי "לפי הכרתי אין עוד עורקי תנועה סגורים... ככלל צריך לשמור עורקי תנועה פתוחים, אקט של סגירת עורק תנועה הוא קשה" (עמ' 12 לפרוטוקול הדיון).
אני סבור, כי מדיניות זו היא ראויה. לדעתי, היא משקפת את האיזון הראוי בין צורכי כל אחת מן הקהילות, אשר צריכות לחיות זו במחיצתה של האחרת. הרחובות הפנימיים בשכונות השוכנות לצדי כביש בר-אילן סגורים לתנועה בשבת ומועדי ישראל בכל שעות היום (דברי המפקח על התעבורה, בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 15.8.1996). כך ראוי. האוכלוסיה אשר מתגוררת בקירבת רחובות אלה, אשר התחבורה בהם מעטה,
--- סוף עמוד 99 ---
היא חרדית בעיקרה, ובנסיבות כאלה גובר הערך של הגנה מפני פגיעה ברגשות הדת. בכך מובאים בחשבון צורכי הקהילה הדתית להתחשבות ברגשותיה ובאורח חייה. סגירת רחובות אלה, לצד הותרת הכביש הראשי העובר במקום, שרבים הם המבקשים לנסוע בו בשבת, פתוח לתנועה, יוצרת פשרה בין צורכי הקהילה החילונית המתגוררת בירושלים וזו הבאה לבקר בירושלים הבירה מכל קצוות הארץ, לבין צורכי הקהילה החרדית שברחוב בר-אילן. אין לשכוח, ש"בחברה ובמדינה שבהן חיים זה בצד זה מאמינים, בני דתות שונות, ואנשים שאינם בעלי אמונה דתית, מן הראוי שישררו הבנה והתחשבות הדדיים. בחברה פלוראליסטית כשלנו נדרשת סובלנות הדדית. נדרשת פשרה..." (דברי בבג"ץ 6111/94 הנ"ל [71], בעמ' 105). הדגש הוא על ההדדיות בדרישת הסובלנות. עם כל ההתחשבות ברגשות הדתיים של האוכלוסיה החרדית הגרה בסמוך לרחוב בר-אילן, התחשבות כזו אינה האינטרס היחיד הראוי להישקל, ונדרשת פשרה. נדרשות גם הבנה וסובלנות מצד האוכלוסיה החרדית לצרכיו של חלק אחר של האוכלוסיה, זה אשר אינו שומר שבת והנסיעה ברחוב ראשי כרחוב בר-אילן דרושה וחיונית לו.
פשרה זו משקפת את העובדה, כי גם להתחשבות בצרכים אלה של הקהילה החרדית יש גבולות. גבולות אלה מותווים על-ידי הצורך להתחשב גם בצרכיה של קהילה אחרת, אשר חולקת עם הקהילה החרדית – ועם קהילות נוספות – את ירושלים. ההתחשבות בצרכים אלה מחייבת כי כבישים ראשיים, דוגמת כביש בר-אילן, לא ייסגרו. בכך לא זוכה הקהילה שומרת המצוות להתחשבות מוחלטת בכל מאווייה, אך ניתנת לה ההתחשבות הראויה, בשים לב לאופיו המיוחד של הכביש שבו מדובר – כביש ראשי בעל חשיבות תעבורתית מהמעלה הראשונה.
לדידי, ובכך חולק אני על חברי הנשיא, איזון כזה אין בו חריגה מ"רמת הסבולת" הנדרשת מבני העדה החרדית בחברה פלורליסטית ודמוקרטית כשלנו. בלי לזלזל, חלילה, בכנות הרגשתם של האחרונים, כשנעשה חילול שבת לנגד עיניהם, איזון האינטרסים הראוי אינו מוביל לתוצאה שהפגיעה ברגשותיהם גוברת על האינטרס התעבורתי ועל האינטרס לשמור את רחוב בר-אילן לשימוש הציבור כולו. זאת ועוד: פגיעה זו ברגשות אינה יכולה לגבור על החירות היסודית של כל פרט לנוע כרצונו ברשות הרבים, מקום אשר נועד מעצם טיבו לשימוש הכלל. אין בפגיעה האמורה ברגשות כדי להצדיק פגיעה בזכותו של כל פרט לחירות במובן הרחב ביותר של המילה, זכות אשר היא אחד מביטוייה המובהקים של שיטת משפט דמוקרטית.
24. כדי להדגיש את חשיבות הכביש ראוי לחזור אל דברים שאמר על כך המפקח על התעבורה במכתבו מיום 29.11.1994 אל מר אולמרט, ראש-עיריית ירושלים. מכתב זה
--- סוף עמוד 100 ---
נכתב, כאמור בו, על רקע "פירסומים בכלי התקשורת והאירועים בכביש", כשהכוונה היא לדיונים שהתקיימו בדבר הכוונה לסגור את הרחוב לתחבורה בשבתות. המפקח ידע על הדרישה מצד גורמים חרדיים לסגור את רחוב בר-אילן לתחבורה בשבת. על רקע זה, כשהיה למפקח על התעבורה חשש שעלולה ליפול החלטה במסגרת עיריית ירושלים על סגירת הרחוב, מעשה אשר דרש את הסכמתו של המפקח, ראה לנכון לנקוט יוזמה ולהעמיד את ראש-העירייה מר אולמרט על עמדתו. והנה מה משמיע המפקח במכתבו? אלה דבריו במכתב:
"משרד התחבורה רואה ברח' בר אילן עורק תנועה ראשי המחבר את שכונות צפון ירושלים למרכזה בכל ימות השבוע.
לא יעלה על הדעת סגירתו של ציר זה לתנועה בשבתות או בכל מועד אחר.
הסדרים לסגירת רחובות בשבתות יתכנו רק ברחובות מקומיים לאחר בדיקה מדוקדקת, ובוודאי לא בצירים עורקיים חשובים" (ההדגשה שלי – ת' א').
הנה-כי-כן, בפנינו עמדה ברורה המושתתת על חשיבותו של רחוב בר-אילן, על רקע המדיניות הכללית המקובלת על המפקח על התעבורה.
לאחר מכתבו זה של המפקח על התעבורה, ולאחר מכתב שקיבל מראש-העירייה, חזר ושב המפקח על התעבורה לנושא במכתבו מיום 3.1.1995 אל ראש-עיריית ירושלים. במכתב זה הוא מדגיש את הצורך בקבלת הסכמתה של רשות התמרור הארצית לסגירת רחוב בר-אילן, וכי הסכמה כזו לא תינתן. כך נאמר במכתב:
"למכתבך שבסימוכין הריני להשיבך.
בחודש יולי 1992 קבעה רשות התימרור המרכזית בהודעה לפי תקנה 18(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 את התחומים בשטח השיפוט של העיר ירושלים בהם רשאית רשות התימרור המקומית לקבוע הסדרי תנועה.
בהודעה זו שצורפה לה מפה המהווה חלק בלתי נפרד ממנה סומנו דרכים שהוצאו מגדר הסמכות של רשות התימרור המקומית, לפי אותה תקנה.
בדרכים אלה נכלל רח' בר-אילן.
משמעות האמור לעיל היא שעל רח' בר אילן חלות הוראות תקנה 18(ג) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 ולצורך קביעת כל הסדר תנועה בו ובכלל זה סגירתו של הרחוב – דרושה הסכמת רשות התימרור המרכזית.
--- סוף עמוד 101 ---
כפי שכבר הודעתי לך במכתבי מיום 29.11.94 לא נסכים לסגירתו של רחוב בר אילן בשבתות ומועדי ישראל או בכל מועד אחר".
בשני המכתבים האמורים נקבעת עמדה ברורה וחד-משמעית, ולפיה לא תינתן הסכמת המפקח על התעבורה, הסכמה הדרושה על-פי תקנה 18(ג) לתקנות התעבורה, וכי הסכמה כזו לא תעלה כלל על הדעת.
בהופיעו בפנינו בישיבה ביום 15.8.1996 נשאל המפקח על השינוי שחל בעמדתו, כשהחליט לסגור את רחוב בר-אילן בשעות מסוימות של ימי שבת ומועדי ישראל. הוא לא חזר בו מדבריו על חשיבותו של רחוב בר-אילן. הסברו היה שלאחר שיחה עם שר התחבורה הוברר לו שבעמדתו הקודמת לא נתן משקל מתאים לחומרת הפגיעה של הנסיעה בשבת ברחוב בר-אילן ברגשות התושבים החרדים. לא ארחיב ברושם שהותירו דבריו של המפקח בהופיעו בפנינו. די אם אומר, שהדברים לא היו משכנעים. ככל שלא נוח הדבר ייאמר במפורש: לא השתכנעתי שעמדתו לגופם של דברים שונתה. אכן, לא חל כל שינוי בחשיבותו התעבורתית של הרחוב בשבתות ובמועדים. וכפי כבר שצוין, במכתבו מיום 29.11.1994, היה המפקח ער לפגיעה שיש בנסיעה בשבת ברחוב בר-אילן ברגשות דתיים של התושבים החרדים. מסתבר, שרק הנכונות להתאים את עמדתו לרצון הממונה עליו, שר התחבורה, הביאה להחלטה על סגירה חלקית של רחוב בר-אילן בשבתות, בלי שחל כל שינוי במערכת השיקולים הרלוונטיים אשר הצדיק את שינוי עמדתו.