--- סוף עמוד 39 ---
אנו נתקלים בתופעה, שההחלטה הסבירה אינה אחת ויחידה. תיתכנה כמה החלטות סבירות. נוצר "מיתחם של סבירות" (ראה: בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור ואח' [30]; בג"ץ 376/81 לוגסי ואח' נ' שר התקשורת ואח' [31], בעמ' 454; בג"ץ 341/81 מושב בית-עובד מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' המפקח על התעבורה ואח' [32], בעמ' 354; בג"ץ 910/86 רסלר ואח' נ' שר הביטחון (להלן – פרשת רסלר [33])). כאשר קיים "מיתחם של סבירות", כל חלופה בתוכו היא סבירה. כל אפשרות בתוכו מאזנת כראוי בין הערכים והאינטרסים הנוגדים (ראה פרשת גנור [16], בעמ' 514). הבחירה בין החלופות השונות תיעשה, במצב דברים זה, על-ידי בעל הסמכות השלטונית. עליו מוטלת האחריות השלטונית לבחור בחלופה הנראית לו כראויה, מבין החלופות החוקיות. כפי שציינתי באחת הפרשות:
"הפעלת המבחן הנורמאטיבי הכללי – 'ודאות קרובה לפגיעה קשה' – על נסיבותיו של מקרה קונקרטי עשויה, מטבע הדברים, לעורר מקרים קשים. ראש עירייה אחד עשוי לגרוס – בהפעילו את המבחן האמור על רקע התכלית שגיבשה אותו – כי הנזק הוא קשה וכי קיימת ודאות קרובה להסתברות הפגיעה. ראש עירייה אחר עשוי לגרוס – בהפעילו אותו מבחן עצמו – כי הנזק אינו קשה או כי אינה קיימת הסתברות המגיעה לכדי קרוב לוודאי. עשוי להיווצר מיתחם של אפשרויות – הוא 'מיתחם הסבירות'... – אשר כל אחת מהן מקיימת כדין את אמת המידה הראויה. הבחירה בין אפשרויות אלה תיעשה על-ידי הרשות המוסמכת, ולא על-ידי בית המשפט" (בג"ץ 953/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים ואח' [34], בעמ' 694).
הנה-כי-כן, כאשר הסמכות השלטונית היא סמכות חקיקה של המחוקק הראשי, הבחירה בין החלופות בתוך "מיתחם הסבירות" היא בידי המחוקק. בידיו ולא בידי בית-המשפט. כאשר הסמכות השלטונית היא סמכות של הרשות המבצעת, הבחירה בין החלופות בתוך "מיתחם הסבירות" היא בידי הרשות המבצעת. בידה ולא בידי בית-המשפט. מסקנה זו נגזרת מעקרון הפרדת הרשויות. בית-המשפט מופקד, על-פי עיקרון זה, על שמירת גבולות הסמכות של הרשויות האחרות ועל חוקיות הפעלת הסמכות. אין הוא מופקד על בחירתה של אופציה חוקית בתוך הגבולות פנימה. בית-המשפט אינו שואל עצמו באיזו מבין האופציות החוקיות האפשריות הוא היה בוחר, אילו סמכות הבחירה הייתה בידיו. בית-המשפט שואל עצמו, אם האופציה שנבחרה היא חוקית. מכיוון שכל אופציה ב"מיתחם הסבירות" היא חוקית, אין בית-המשפט פוסל אופציה כזו רק משום שהוא היה בוחר באופציה אחרת, אילו הסמכות השלטונית הייתה בידיו (פרשת רסלר [33], בעמ' 506). הנה-כי-כן, יש מקום להצהיר על החלטה שלטונית של