24. פרשנות זו אף מתיישבת עם התכלית של הקצאת המניות – כדי להקנות לקולקטיב העובדים בארקיע, המייצג את מי שהם עובדים בארקיע בכל זמן נתון, מעמד בדירקטוריון בחברה; ובכך אפשרות להיחשף לשיקולי הניהול של ארקיע ואף להשפיע על התנהלותה (ראו: סעיף 5 (ב) להסכם המכר). המצב שבו למי שאינם עובדים עוד של ארקיע יהיה כוח השפעה כזה, אינו מתקבל על דעת – ולא הוכח שחרף האמור, זה המצב.
ואמנם, המבקשת הוקמה כחברה פרטית מוגבלת בערבות וללא הון מניות, כמי שממשיכה את דרכה של חברת העובדים – לפי העקרונות שנקבעו בהסכם המכר ובנספח העקרונות שצורף לו. משכך, התנהלותה של המבקשת לעניין החזקת המניות שהועברו אליה בנאמנות – שהרי לשם כך הוקמה – היא בהתאם לאותם עקרונות שנקבעו על ידי חברת העובדים. בהתאם ומלכתחילה בעת היווסדה של המבקשת, וכזהו המצב גם כיום, היו בה 9 חברים המייצגים את העובדים בפועל כפי שהם בכל זמן נתון. לעובדים הספציפיים כיחידים לא הוקנה בשום שלב מעמד של חברות במבקשת. אלה, כפי שהיו מפעם לפעם – בהיות מצבת העובדים דינאמית מעצם טבעה – יוצגו על ידי 8 נציגי הוועדים בארקיע ובידי הנאמן עבור העובדים הקבועים, שהם בלבד חברים פורמאליים במבקשת. וארחיב על כך בהמשך.
עם זאת אקדים ואומר, שהגם שלצורך הבנת הדברים ראיתי מקום להתייחס לרקע שביסוד הקמת המבקשת, הרי מעת שזו הוקמה היא ישות עצמאית "העומדת על שתי רגליה" ובהתאם יש לבחון את התנהלותה.
החשיבות הנודעת למסגרת ההתאגדות של המבקשת
25. בראש הטוענים לכך כי מלכתחילה אין לייחס חשיבות משמעותית למסגרת ההתאגדות הפורמאלית של המבקשת, ניצבים משיבים 3 שעיקר טיעוניהם מופנים לנושא זה. לשיטתם, שומה על החלוקה של כספי התמורה להתבסס על עיקרון של צדק שלפיו צריך שמידת התמורה תהא ביחס ישיר למידת ההשקעה. לדידם עיקרון זה הוא בעל חשיבות עליונה, כנלמד מפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 861/07 קמחי נ' רשם האגודות השיתופיות [פורסם בנבו] (ניתן ביום 8.12.10, להלן: "עניין קמחי").
אומר מיד כי אינני רואה ממש בטענות בהקשר זה, ואבאר.
עיון בעניין קמחי מעלה כי באותו הליך אוחדו מספר תיקים שבמרכזם השאלה: האם "יחידות השתתפות" בתנובה שהוקצו לאגודות שיתופיות שהיו חברות בה היוו נכס השייך לאגודה, או נכס השייך באופן ישיר לחקלאים שבאותה אגודה. בית המשפט העליון קבע כי הוכח שמקור הכספים ששימשו להשקעות שביצעו האגודות בתנובה היה ניכויים מהתמורה שהועברה לרפתנים עבור סחורתם ששווקה; וזאת מעבר לעמלה ששולמה לתנובה עבור שירותי השיווק עצמם, שרק היא הוכרה כהוצאה לצרכי מס. הסכום העודף נרשם בכרטיסיהם האישיים של הרפתנים תחת הכותרת "הון תנובה". על רקע זה נקבע כי ההשקעות לא בוצעו בנכסי האגודות, וכי אלו החזיקו ביחידות ההשתתפות בבחינת נאמן לטובת הרפתנים; כאשר רק האחרונים הם הזכאים לקבלן, או את חלקם בכספי הפדיון ששולמו עבורן באמצעות האגודות.
ואולם לא ניתן לגזור גזירה שווה מעניין קמחי לענייננו – זאת הן במישור הנסיבות שעניינן מהות ואופי הקשר שבין המעורבים; הן במישור הבסיס הראייתי שעליו נקבעים הממצאים וניתנת ההכרעה; והן במישור המשמעות שאותה יש לייחס לפסק הדין האמור. עיון בפסק הדין מעלה שבית המשפט העליון עמד על הפער שבין ההיבטים השיתופיים הכלליים של ההתאגדות על דרך של אגודה שיתופית, לבין הראיות הייחודיות למקרה. הראיות הצביעו על כך שסכומי כסף ידועים בהיקפם נגבו מהרפתנים; יועדו למטרה מסוימת של רכישת יחידות השתתפות ושימשו לה בפועל בלא לשלבם בכספים אחרים; נרשמו כך בספרים וזכו להתייחסות, לצרכי מס, כמבטאים את בעלותם וקניינם של הרפתנים. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט העליון, הוכחה בעלותם של הרפתנים ביחידות ההשתתפות האמורות. בית המשפט הגביל במפורש את תחולת דבריו לנסיבות שהיו בפניו. כך ציין כבוד השופט י' עמית בפסקה 117 לפסק דינו כי: "התוצאה אליה הגענו בשלושת התיקים שבפנינו, אינה מחייבת בהכרח כי התוצאה תהא זהה בכל האגודות השיתופיות. כל מקרה יש לבחון לגופו על פי נסיבותיו, כל אגודה בהתאם לתקנונה, להסכמים בין חבריה, להחלטות האסיפה הכללית במהלך השנים, לרישומים בספרי האגודה ובכרטיסי החברים במהלך השנים ועוד". כך ציין גם כבוד השופט א' רובינשטיין בפסקה י"ד לפסק דינו כי: "פסק דין נרחב של בית משפט זה יש בו משום תקדים שייעשה בו שימוש. על כן, חשובה האזהרה; כך, הן כדי לא להניע אמות סיפים שכבר נתייצבו ואינן נעות עתה, והן כדי שלא לפטור בעלי דין ובעלי סמכות וגם את בתי המשפט מבדיקה פרטנית בכל מקרה, לגבי עובדות והשלכותיהן המשפטיות בתוך האגודות ובינן לבין חבריהן. כמובן אשר נקבע כאן יובא בחשבון במקומות הראויים. הוא הדין לענייניהם של צדדים שלישיים."
נמצאנו למדים כי אין להסיק מעניין קמחי על קיומו של עיקרון או כלל מחייב שלפיו תמורת מכירת נכסי התאגיד תחולק באופן המביא לידי ביטוי את מידת ההשקעה במקום העבודה, כטענת משיבים 3. כל מקרה ונסיבותיו. נקבע בפסק הדין כי במקביל למערכת היחסים העומדת בבסיס האגודה השיתופית ומערכת היחסים העסקית שעניינה תיווך במסחר והפצה בפועל של תוצרת חקלאית, התקיימה בנסיבות המקרה בין הרפתנים לבין האגודה השיתופית מערכת יחסים נוספת שבה האגודה החזיקה עבורם בנאמנות זכויות כספיות בתנובה.
בהליך שלפניי אין טענה, לא כל שכן ראיה, לכך שמערכת היחסים שבין העובדים לבין ארקיע כוללת קשר החורג מהעמדת כושר עבודה לרשות המעסיק, מצד אחד; ותשלום השכר, התנאים הסוציאליים וההטבות המוסכמים או נדרשים מכוח הדין לידי העובד, מן הצד השני. אין גם טענה כי מי מהעובדים העמיד לרשות ארקיע או המבקשת (שיצוין שמהוות גופים משפטיים נפרדים שלהם תכליות שונות) משאבים מוגדרים כלשהם שתכליתם השקעה בארקיע או בנכס מנכסיה, וכי הבעלות בהם או בתמורתם שמורה לו על דרך של נאמנות. כל שנטען על ידי משיבים 3 הוא כי הנמנים עם קבוצה זו היו מסורים לעבודתם, סבלו קיצוצים בשכר ושולם להם שכר נמוך בהשוואה לחברות תעופה אחרות. ואולם בעצם הסכמתו של אדם לשכר כזה או אחר, או בנכונותו לשעות עבודה ארוכות וכיוצ"ב, אין כדי להקנות לו זכות בעלות במקום עבודתו או באיזה מנכסיו.
במצב דברים זה, לא ניתן כאמור להשליך מעניין קמחי לענייננו.
26. יש אפוא לפנות ולדון במהותה של המבקשת, תכליתה, והחובות המשפטיות המוטלות עליה החל ממועד הקמתה. נקודת המוצא של הדיון היא כי המבקשת מהווה תאגיד עצמאי שבית המשפט אינו בוחן את התבונה או ההגינות שבהחלטותיו, אלא את כשרותן של ההחלטות מבחינה פורמאלית, וקיומה של מניעה שבדין לתיתן מבחינה מהותית. במקרה הנוכחי, מדובר בהחלטה על חלוקת נכס של התאגיד לקבוצה מסוימת כמעין "דיבידנד". מערכות הדינים שעשויות לחול על המקרה, בנפרד או במצטבר, הן שתיים: בהיבט הפורמאלי – דיני התאגידים, ובהיבט המהותי – דיני התאגידים ודיני הנאמנויות. ויוער בהקשר זה, כי חלק נכבד מטענות המשיבים מתעלם ממערכות דינים אלה, ומשכך אינן ממין העניין ואין להידרש להן.
מעמד החברות במבקשת
27. נושא ראשון שיש להידרש לו, הוא מי זכאי להיחשב חבר במבקשת. בהקשר זה טוענים משיבים 4-2, כי יש לראות בחברי קבוצותיהם חברים במבקשת. חברותם בה החלה לטענתם במועד הקמתה של המבקשת, או מעת שנחשבו עובדים קבועים בארקיע – לפי המאוחר. לטענה זו, אם תתקבל, נודעות שתי משמעויות עיקריות: האחת, זכאותם לחלק בנכסי המבקשת עם חלוקתם. השנייה, בטלות התיקונים השונים שבוצעו בתקנון המבקשת לאורך השנים. בחינת הטענה היא אפוא בעלת משמעות קרדינאלית לצורך הדיון והכרעה בהליך דנן, ואפנה לכך כעת.
המבקשת היא כאמור חברה פרטית מוגבלת בערבות ללא הון מניות, שהייתה אחת מאפשרויות ההתאגדות על פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג- 1983 (להלן: "הפקודה"). הקמת חברה מוגבלת בערבות נעשתה בעת הרלוונטית באמצעות חתימה על תזכיר התאגדות שאליו צורף תקנון חתום בידי חותמי התזכיר (סעיפים 3, 5 ו-9 לפקודה). מעמדו של תזכיר החברה נחשב כמעין "חוקה" של החברה המחייבת אותה גם כלפי צדדים שלישיים; בעוד שתקנון החברה נתפס כחוזה בין הצדדים לו, המסדיר את היחסים בין החברה לבין חבריה ובין החברים לבין עצמם.
אציין למען הסדר, כי עם שינוי הדין וכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט-1999, בוטלה ההבחנה שבין התזכיר לבין התקנון כך שלחברה שהתאגדה לאחר תחילתו של חוק זה יהיה מסמך התאגדות מרכזי אחד בלבד, הוא התקנון. ועוד יצוין כי כיום חל על המבקשת סעיף 370 לחוק האמור הקובע כי: "חברה שערב תחילתו של החוק היתה חברה מוגבלת בערבות, כהגדרתה בפקודת החברות, כנוסחה ערב תחילתו של חוק זה, ולא היה לה הון מניות, יחולו עליה הוראות חוק זה ויראו את חבריה כבעלי מניות בחברה, שיש לה הון מניות ללא ערך נקוב". ואולם אין בכך כדי להשליך על הדיון בענייננו.
מכל מקום, במועד הקמת המבקשת, בתאגיד שהוקם על פי הפקודה ההוראות הנוגעות למעמד החברות בחברה הוגדרו בסעיף 46 לפקודה ולפיהן:
"46 (א) חבר החברה הוא מי שהסכים להיות חבר בה ושמו רשום בפנקס רישום החברים שלה (להלן – פנקס החברים).
(ב) מי שחתם על תזכיר החברה, רואים אותו כאילו הסכים להיות חבר בה, ומשנרשמה החברה יירשם בפנקס החברים."
מהוראת הסעיף עולה כי חברות בתאגיד חייבה עמידה בשתי דרישות – הסכמה לקבלת מעמד של חבר (כאשר חתימה על תזכיר מבטאת הסכמה כאמור), ורישום בפנקס החברים.
בהליך שלפניי, פנקס החברים של המבקשת לא הוצג. ומן העובדה שאיש מהצדדים לא נדרש לנושא זה, אין אלא להסיק כי המשיבים ומי מהם אינם רשומים בפנקס החברים.
די בכך, לכאורה, כדי לסתום את הגולל על טענות המשיבים לעניין זכויות הקיימות להם בכספים מכוח חברותם במבקשת; משום שבהיעדר רישום לא נרכש מעמד החברות. על פי הדין הרלוונטי "העברת מניה בחברה מיועדת להקנות לנעבר את הזכות להיות חבר בה על-ידי רישומו בפנקס החברים. כל עוד לא נרשם החבר בפנקס החברים, אין לראותו כחבר בחברה, וממילא ברי שהעברת הזכות טרם הושלמה" (ע"א 429/87 זכרון שושנה בת מרדכי בע"מ נ' דוד איטח, פ''ד מד(2) 79, 84; וראו והשוו גם ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר, פ"ד נה(71), 94). כוחם של הדברים ממילא יפה גם ביחס לחברות בחברה ללא הון מניות.
אף על פי כן וכדי שלא יימצא הדיון חסר, אוסיף ואבחן: האם קמה למבקשת חובה לרשום את המשיבים השונים כחברים בה במועד הקמתה או בכל מועד שהוא לאחר מכן; שרק אם כן, יהא צורך להוסיף ולבחון את ההשלכות הנודעות לכך על השינויים שבוצעו במהלך השנים בתקנונה.
28. העיגון אותו מוצאים המשיבים להיותם חברים במבקשת הוא סעיף 3.3 לתקנון החברה המקורי של המבקשת, ממנו הם למדים כי כל עובדי ארקיע לאורך השנים היו אמורים להפוך לחברים במבקשת.
הדיון בהוראה זו מחייב בחינת הסעיף האמור בהקשרו. סעיפים 2 ו-3 בתקנון המקורי של המבקשת (שצוטטו לעיל, אך מפאת חשיבותם לדיון אביאם בשנית) מורים כדלקמן:
"2. חברים
2.1 החתומים על תזכיר ההתאגדות של החברה יהיו חברי החברה מיום הקמתה.
2.2 פרופ' יוסף גרוס חודק נאמנים בע"מ בחתימתה על תזכיר החברה משמשת נאמן עבור העובדים הקבועים בארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ (להלן: "ארקיע") כפי שיקבע בכתב הנאמנות.
2.3 החברות בחברה תפקע במקרים הבאים:
א. במות החבר.
ב. בפרישת חבר בהודעה בכתב לחברה.
2.4 צירוף חבר לחברה יהיה ללא השקעה כספית ופקיעת חברותו בחברה תהיה ללא קבלת תמורה.
3. חברה פרטית
3.1 החברה הינה חברה פרטית. העברת החברות כפופה לאישור הדירקטוריון.
3.2 החברה לא תזמין את הציבור לחתום על מניות או איגרות חוב שלה.
3.3 מספר חברי החברה מוגבל לחמישים, מלבד עובדי החברה או מי שהיו עובדיה ואף לאחר שהופסקה עבודתם הם מוסיפים להיות חברי החברה."
מן האמור לעיל עולה שתקנון החברה המקורי של המבקשת הכיר רק בחותמים על תזכיר החברה כחברים בה בעת שהוקמה, ולא קבע הוראות מפורשות באשר לזהותם של חברים נוספים.
29. המחלוקת בין הצדדים נסבה על המשמעות המשפטית הנודעת לסעיף 3.3 לתקנון. עיון בפקודה מעלה כי זו הכירה בסיווג של "חברה פרטית", שהיה כרוך בהקלות שונות בדינים הנוגעים לניהולה. כך, חברה פרטית יכלה לכלול שני חברים ודירקטור אחד בלבד, לפעול במניין חוקי של שני חברים במקום שלושה, והייתה פטורה מעריכת מאזן מבוקר ושליחתו לרשם החברות.
בהתייחס לחברה פרטית, נקבע בפקודה כי:
"39.(א) חברה פרטית, לענין פקודה זו, היא חברה שתקנונה —
(1) מסייג את הזכות להעביר את מניותיה;
(2) אוסר הזמנה לציבור לחתום על מניות או איגרות חוב שלה;
(3) מגביל את מספר חבריה לחמישים, מלבד עובדי החברה או מי שהיו עובדיה ובהיותם עובדיה ואף לאחר שהופסקה עבודתם הם מוסיפים להיות חברי החברה.
(ב) שנים או יותר שיש להם יחד מניה או מניות בחברה, יראו אותם לענין סעיף זה כחבר אחד.
40.(א) היה תקנונה של חברה מכיל את ההוראות האמורות בסעיף 39 אך היא לא מילאה אחרי אחת מהן, יחולו עליה הוראות פקודה זו כאילו לא היתה חברה פרטית, והיא תחדל להיות זכאית לכל זכות-יתר ופטור המוענקים לחברות פרטיות לפי פקודה זו.
(ב) ראה בית המשפט שאי-מילוי ההוראה היה במקרה או מהיסח הדעת או מסיבה מספקת אחרת, או שמן הצדק והיושר לתת סעד מטעם אחר, רשאי הוא, לפי בקשת החברה או כל אדם מעונין, ובתנאים הנראים לו צודקים ומועילים, להורות על פטור החברה מהתוצאות האמורות."
על בסיס הדין הכללי שנזכר לעיל, ברור כי כוונת עורך תקנונה המקורי של המבקשת הייתה להקנות לה מעמד של חברה פרטית. נוסחה של ההוראה שבסעיף 3.3 לתקנון המקורי תואם את הוראת 39(א)(3) לפקודה; ועל פניו כך נעשה משום שהמבקשת נוסדה כחברה פרטית, וכדי לעמוד מן הבחינה "הטכנית" בדרישות לעניין ההגבלות שיש לכלול בתקנון של חברה כזו כמתחייב מהוראות הפקודה – לרבות הגבלת מספר החברים בה. לא הוצגה כל ראיה או אף נימוק סביר, שמהם ניתן ללמוד כי דווקא בתקנון המבקשת ביקש מנסחו לשנות סדרי עולם ולעשות שימוש בהוראה האמורה שנלקחה מן הפקודה על מנת לקבוע את זהות החברים – שעה שלא לכך נועדה. ניתן להניח שלו ביקש לעשות כן, היה קובע את הדברים באופן מפורש במסגרת סעיף 2 לתקנון שכותרתו "חברים", והוא שקובע מי הם החברים במבקשת. העובדה שהדבר לא נעשה, מדברת בעד עצמה.
זאת ועוד. יודגש כי תקנון המבקשת, גם בנוסחו המקורי, הגדיר בסעיף 1.1 את המבקשת כ"חברה" והבחין בינה לבין חברת ארקיע שהוגדרה "ארקיע" בסעיף 2.2 לתקנון. ואילו סעיף 3.3 לתקנון עניינו בחברה, קרי: המבקשת ולא ארקיע, ואין זאת אלא שנוסחו מכוון לעובדי המבקשת עצמה ולא לעובדי ארקיע.
המסקנה המתבקשת מכל האמור היא שלא ניתן לקרוא את סעיף 3.3 לתקנון המבקשת כמבטא כוונה של מנסח התקנון לקבוע כי כל עובד בארקיע ומעצם היותו עובד בה הפך להיות חבר במבקשת. יוסף לכך, כי צירופו של אדם כחבר במבקשת על בסיס תקנונה, בלא שהביע הסכמתו לכך, אף אינו אפשרי. שכן, כפי שכבר נדון לעיל, על פי הפקודה מעמד החברות מחייב הסכמה פוזיטיבית מצד מי שחפץ להיות חבר בחברה.