--- סוף עמוד 4 ---
10. בקשת המבקשת לסעד זמני הוגשה בתאריך 30.12.2012, ועל כן בדין נטענה כלפיה טענת השיהוי. ואולם, מכיוון שבמהות הדברים אין אני סבור שהמבקשת זכאית לסעד הזמני המבוקש על ידה, מעדיף אני לדון בטענות המהותיות, ולהשאיר את הטענות הפרוצדוראליות בצד.
11. בחלוף כ- 17 שנים של התקשרות, שלא הוגבלה במועד נקוב, היו המשיבות זכאיות להביא להפסקת ההתקשרות, ובלבד שתעשינה כך בתוך זמן סביר.
כעולה מהמסמכים שלפני, המבקשת ידעה על הכוונה להפסיק את ההתקשרות כבר בחודש ינואר 2012, ונראה לכאורה, שבכך יצאו המשיבות ידי חובת מתן ההודעה המוקדמת. מכל מקום, אם יתברר, לאחר שמיעת הראיות בתיק העיקרי, שתקופת ההודעה המוקדמת הייתה קצרה מן המתחייב, כי אז תהיה המבקשת זכאית לפיצוי כספי עבור הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממתן הודעה מוקדמת קצרה מידי.
12. כאמור, המבקשת טענה, כי בין הצדדים הוסכם, שההתקשרות בין המבקשת והמשיבות תוסיף להתקיים כל עוד המבקשת לא תפר התחייבויותיה. המבקשת טוענת, כי לאור הסכמה זו, ומכיוון שהיא לא הפרה כל התחייבות מהתחייבויותיה, כי אז לא היו רשאיות המשיבות להפסיק את ההתקשרות עמה, ומטעם זה זכאית היא לאכיפת החוזה, ובשלב הנוכחי זכאית היא לצו מניעה זמני אשר ימנע שינוי המצב הקיים.
ראשית לכל יאמר, כי טענת המבקשת בדבר הסכמה להמשיך את ההתקשרות כל עוד לא תופר על ידי המבקשת, מעוררת את השאלה, מדוע לא העלתה המבקשת טענתה זו כבר בעת שקיבלה מאת המשיבות הודעה על כוונתן להפסיק את ההתקשרות. טענה זו, ככל שעלה בידי לברר את הדבר מהמסמכים שלפני, עלתה לראשונה בבקשתה של המבקשת, והדבר אומר דרשני.
שנית, גם אם אניח שהייתה קיימת תניה חוזית בין הצדדים, ברוח טענתה של המבקשת, אכיפת החוזה בין הצדדים, היא בבחינת כפיית המשיבות לקבל את שירותיה "האישיים" של המבקשת. אמנם, תרופת האכיפה היא התרופה הראשונה במעלה, אך אין מעניקים אותה מקום בו משמעות האכיפה היא כפייתו של צד לחוזה לקבל שירות אישי מהצד האחר.
13. נראה הדבר, שככל שהמשיבות הפרו התחייבות כלשהי מהתחייבויותיהן כלפי המבקשת או לא נתנו למבקשת הודעה סבירה מראש קודם שבאו להפסיק את ההתקשרות עמה, תהיה
--- סוף עמוד 5 ---
המבקשת זכאית לקבל פיצוי כספי על נזקים שנגרמו לה. על כן, בנסיבות שכאלה, אין לדעתי מקום להיעתר לבקשת המבקשת לסעד זמני.
14. אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: