אין צוואה. אותם יסודות הם: המצווה, שני עדים וכתב. כדי שצוואה בעדים תקויים, על המבקש לקיימה הנטל להוכיח למעלה מכל ספק כי מדובר במסמך שנערך על-ידי המצווה. תנאי זה הוא תנאי מקדים והכרחי ובנוסף לו על בית-המשפט להשתכנע שמונחת לפניו צוואת אמת. (ראה: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, לו(3) 701 [פורסם בנבו] {פמ"מ – 28/7/1982}).
227. ככלל, עיקרה של הדרישה הצורנית בצוואה בעדים שהעדים יאשרו על גבי הצוואה שהמנוח
הצהיר בפניהם שזוהי צוואתו, הוא להוכיח שבפנינו צוואה, ושהמנוח היה מודע לרצינות מעשיו בעריכת הצוואה.
228. ברור מאליו, שנוכחותם של העדים בעת חתימתו של המצווה על צוואתו הינה מרכיב
קונסטיטוטיבי לקיומה של הצוואה. יתרה מזאת, ובהקשר לכך :
"..לעומת זאת, לדעת הכל, אם נכחו העדים בעת החתימה והוסיפו את חתימתם על פני הצוואה שלא במעמד חתימת הצוואה, אלא במועד מאוחר יותר, זהו פגם בהליך שניתן להתעלם ממנו ולקיים את הצוואה מכוח הוראות סעיף 25 (א) לחוק.."
(ראה: ע"א 70/88 פז נ' אלון, מד(3) 032 {פמ"מ – 5/6/1990}).
229. בע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, מט (2) 077 (פמ"מ – 9/8/1995), עמד בית-המשפט העליון על
התכלית הכפולה שיש להצהרת המצווה לפני העדים כי "זו צוואתו" במועד חתימת הצוואה:
"בהתאם להוראות סעיף 20 הנ"ל, תנאי לתוקפה של צוואה הנערכת על פיהן הוא שהמצווה יצהיר לפני העדים המאמתים "זו צוואתי". נראה כי הצהרה זו של המצווה משמשת לתכלית כפולה: מצד אחד – המצווה מזהה באמצעותה את המסמך שעליו הוא חותם כ"צוואתו"; ומצד שני – המצווה מאשר באמצעותה כי
--- סוף עמוד 43 ---
תוכן המסמך שעליו הוא מצביע מבטא את רצונו האחרון. הפן הראשון של ההצהרה הינו פן טכני-פורמאלי; בעוד שמשנהו הינו פן ענייני-מהותי".
230. אין עורר כי מרכיבים אלו בצוואת המנוחה התקיימו בשלמותם, ואסביר.
231. טענת הנתבע כי עד הקיום לא חתם במועד הזהה לזה בו חתמה המנוחה לא הוכחה בפני.
הנתבע לא הזמין לא את עורך הצוואה ולא את עד הקיום כדי שאלו יוכלו ל"שפוך אור" על טענתו זו או לאששה. טענתו זו של הנתבע, נטענה בעלמא וללא שצירף הוא כל ראיה לכך.
232. מכאן, מרכיב "החתימה בפני שני עדים" התקיים בשלמותו. החלק השני בהוראות סעיף 20
לחוק הוא "שהעדים יאשרו באותו מעמד, בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור".
233. באשר ליתר הפגמים להם טען הנתבע אומר כי, הוראות סעיף 20 לחוק דורשות כי הצוואה