"ש. תאשר כי לאחר פטירת אמך לקחת מדירתה חפצים שהיו של אמך.
ת. (שתיקה) כל מה שהיה בדירה שייך לי ולאחי, 50%-50%, גם הדירה וכל מה שקשור אליה. לשאלתך, התשובה רשומה גם במסמכים, אחרי שאמי נפטרה, באותו יום,
ש. מתי לקחת חפצים?
ת. לקחתי מדליון שזה סנטימנטלי ובארנק שלה היה 100-120 ₪ ואת זה לקחתי.
ש. לא קיבלת אישור לקחת את הכסף, נכון?
ת. למה אני צריך לקבל ממנו רשות?
ש. כי זה 50%-50%.
ת. כי חשבתי שמדליון זה סנטימנטלי לקחת ולא חשבתי שלהשאיר ארנק פתוח לפני השבעה זה בסדר.
--- סוף עמוד 14 ---
ש. אני מציג לך מכתב שכתבה פרקליטות המדינה (נספח 18 לתצהיר ....), שם את כל הדברים אישרת בחקירה: שלקחת כסף מהארנק, את התכשיט והורדת את מצלמת האבטחה.
ת. הורדתי את מצלמת האבטחה מספר ימים אחרי זה ולקחתי אותה.
ש. הפרקליטות סגרה את התיק בהעדר עניין לציבור ולא מחוסר אשמה, אתה מסכים?
ת. לא יודע (מעיין) אני לא יודע בכלל שהוגשה תלונה. הדירה משותפת לי ולאחי ואם אני עושה פעולה זה פלילי ואם הוא עושה פעולה אז זה גם פלילי".
57. הנתבע לא הציג ולו אסמכתא אחת לגבי פתיחת חקירת התובע או אף זימן לעדות נציג ממשטרת ישראל כדי להוכיח כי יש ממש בתלונות אלו. כל שהציג היה את העתקן של טפסי התלונות עצמם כפי שנפתחו וכן את מכתביו שכתב לגורמים כאלו או אחרים במשטרת ישראל. בהעתקי התלונות מתוארים המעשים המיוחסים לתובע כפי שתיאר אותם הנתבע בעת הגשת התלונות.
58. תוצאת הדברים היא, שהנתבע לא הוכיח שהיתה אמת ברכיב פרסום זה. ואזכיר כי תלונות שווא במשטרה, כאשר סביר כי המלין לא סבר בתום לב כי נעברה עבירה, יכולה גם יכולה להיות נושא לתביעה על-פי חוק איסור לשון הרע (וראה: בג"צ 9452/11 שוורץ נ' בית הדין הארצי לעבודה [פורסם בנבו] {פמ"מ – 11/3/2012}).
59. משעה שלא הוכח דבר ואף לא נפתחה חקירה כנגד התובע בגין תלונות אלו, ובוודאי שאין המדובר בתלונות מבוססות כפי שטען הנתבע, הרי שמדובר בתלונות סרק ויש בהן מן הפגיעה בשמו הטוב של התובע ואלו עולות כדי איסור לשון הרע כלשונו של החוק.
מודעת אבל על פטירת אמם המנוחה של הצדדים
60. התובע טען שעל מודעת האבל בדבר פטירת אמם של הצדדים, שהודבקה על דלת דירתה בימי השבעה, ואותה צירף התובע לכתב תביעתו, כתב הנתבע כך: "4 פעמים היו שוטרים לפריצת הדירה על ידי גנב. המשטרה חוקרת את הנבל! הי"ד ואני אעזור לו". (להלן: "מודעת האבל").