בכתב התביעה אשר הוגש על ידי התובעות התבקש בית המשפט, כאמור, ליתן צו להסרת קיפוח במסגרתו תוכלנה התובעות למכור את מניותיהן בחברה בהתאם להסכמות אליהן יגיעו עם רוכש המניות, לרבות בעניין מכירה משותפת של המניות.
כמו כן, התבקש בית המשפט לשלול מקרור ומרודב את זכויות היתר שהוענקו להם במסגרת הסכם בעלי המניות, לאור השימוש לרעה שהם עושים בהן על מנת למנוע מהתובעות לממש את קניינן.
מהאמור לעיל, עולה בבירור כי טענות הקיפוח של התובעות התייחסו לשני נושאים בלבד - מכירת המניות וחלוקת דיבידנד.
בכתב התשובה טענו התובעות כי הנתבעים ממשיכים לקפח את התובעות.
בשלב זה הועלתה טענה נוספת, לפיה קיים חשש כי הנתבעים משפיעים על החברה באמצעות מנכ"ל החברה בעניין אי חלוקת הדיבידנד.
כמו כן, נטען כי רודב ממשיך לעשות בחברה כבשלו: כך, למשל, עשה רודב שימוש ב"דעה המכרעת" על פי פרשנותו כדי להחליט מה תהיה עמדת החברה בסכסוך המשפטי בין הצדדים.
עוד טענו התובעות כי הנתבעים עושים שימוש לרעה בהסכם השאילה, הסכם שנועד לטובת שרון ולצרכי דת, אך ורק לצורך הגנתם בפני התביעה.
התובעות טענו כי גם התנהלות זו מהווה קיפוח בעלי המניות.
כבר נקבע על ידי לעיל כי אין לדון במסגרת פסק הדין בעילות קיפוח המתייחסות להסכם השאילה או לקבלת רולינג מרשויות המס בקשר להסכם זה.
יש לציין כי הנתבעים לא ביקשו באופן מפורש, במסגרת הבקשה למחיקת כתב התשובה, למחוק את טענת הקיפוח בגין שימוש ב"דעה מכרעת" על ידי רודב לעניין עמדת החברה בסכסוך המשפטי בין הצדדים – טענה אשר הופיעה לראשונה בכתב התשובה, ואף לא את הטענה שנכללה בסעיף 145 לכתב התשובה - לעניין החשש בדבר השפעת הנתבעים על החברה באמצעות המנכ"ל.
לגופו של עניין, אין מקום לטענות אלה כטענות המהוות בסיס לעילת קיפוח.
בסיכומים התייחסו התובעות לעניין השימוש ב"דעה המכרעת" על ידי רודב לגבי עמדת החברה בסכסוך המשפטי, כדוגמא לפרשנות "המעוותת והתמוהה" לסעיף 2.4 להסכם בעלי המניות.
בפרשנותו של סעיף 2.4 – הכרעתי לעיל.
מחלוקת בין בעלי מניות בדבר פרשנותו של מונח בהסכם בעלי המניות ופעולה של בעל מניות אחד על פי פרשנותו למונח המצוי במחלוקת, גם אם בסופו של דבר נקבע כי פרשנות זו אינה נכונה, אינם מהווים בסיס לטענה של קיפוח.
אין גם מקום לטענת התובעות בסיכומים כי קופחו בגין העובדה שהנתבעים גרמו לתפוגן להפוך לעושת דבריהם באמצעות מנכ"ל החברה בעניין חלוקת הדיבידנד.
כפי שצוין לעיל, בכתב התשובה נטען כי "קיים חשש" שהנתבעים משפיעים על החברה באמצעות המנכ"ל.
הבעת חשש אינה בסיס לטענה של קיפוח.
אין כל הסבר כיצד הפך אותו חשש שהובע בכתב התשובה לקביעה פוזיטיבית בסיכומים ואף לא היותה כל תשתית ראייתית לטענה זו בתצהירי התובעות.
התוצאה מכל האמור לעיל היא, כי יש לבחון בפסק הדין רק את טענות הקיפוח אשר הועלו על ידי התובעות בכתב התביעה.
ב. דיון בטענות הקיפוח לגופן
- טענת הקיפוח המתייחסת לסיכול מכירת מניות התובעות
לטענה זו אין עוד מקום משניתנה ההחלטה בעניין זכות הסירוב הראשון ביום 14.6.16.
דחיית טענתה של קרור במסגרת אותה החלטה - לפיה רכשה חלק ממניות תפוגן אשר בבעלות תופאפ – אינה מהווה בסיס לטענת התובעות בדבר קיפוח.
בהקשר זה מקובלת עלי גם טענת הנתבעים כי אין תשתית ראייתית, ולו ראשונית, לטענת התובעות בדבר מצגים כלשהם שהוצגו לצד ג' על ידי הנתבעים .
- טענת הקיפוח המתייחסת לחלוקת דיבידנד בחברה
בכתב התביעה טענו התובעות כי מאז שנת 2005 נמנעו הנתבעים מחלוקת דיבידנד בסכום משמעותי או מקביעת מדיניות חלוקת דיבידנד - חרף דרישתם. זאת, למרות קיומם של רווחים משמעותיים לחברה.
התובעות ציינו כי עד שנת 2013 לא חולק דיבידנד כלל.
בגין שנת 2012 ו- 2013 חולק דיבידנד של 5 מיליון ₪ בלבד לכל אחת מהשנים.
נטען כי בשנת 2014 הרוויחה החברה מעל 20 מיליון ₪ ויתרת הרווחים הראויים לחלוקה עמדה על סכום של למעלה מ- 74 מיליון ₪, אולם הנתבעים פעלו על מנת למנוע חלוקת דיבידנד.
אי חלוקת דיבידנד והחלוקה המזערית נעשתה בהעדר שיקול עסקי שיצדיק את אי החלוקה.
המשך הטיעון התייחס לדיונים שהתקיימו במאי 2015 בעניין חלוקת הדיבידנד – אליהם אתייחס בנפרד.
התובעות היפנו להוראות הקבועות בסעיף 191 לחוק החברות ולפסיקה בעניין הימנעות מחלוקת דיבידנד בחברה פרטית.
התובעות ציינו כי הפסיקה הכירה בכך שאי חלוקת דיבידנדים המביאה לחלוקה לא שוויונית של רווחי החברה - תהווה קיפוח בעלי המניות.
בהקשר זה נטען על ידי התובעות, בין היתר, כי קרור והאורגנים מטעמה פועלים לקבלת רווחים מהחברה בדרך של דמי ניהול ושכר למנכ"ל החברה, תוך שהם מונעים מהתובעות קבלת דיבידנד. בכך הם יוצרים חלוקה בלתי שוויונית ובלתי הוגנת של רווחי ומשאבי החברה.
על טענה זו לא חזרו התובעות בסיכומים.
בכתב ההגנה נאמר על ידי הנתבעים כי במשך למעלה מ- 20 שנה מחזיקות קרור ושרון יחד במניות החברה, כאשר בשנת 2005 הצטרפה גם תופאפ כבעלת מניות.
במשך כל אותן שנים לא התעוררו מחלוקות בין בעלי המניות בתפוגן.
ההחלטות בדירקטוריון, לרבות בהתייחס לחלוקת דיבידנד, התקבלו פה אחד ועל דעת נציגי התובעות בדירקטוריון.
כעת, בפעם הראשונה בה מתעוררת מחלוקת מהותית בין בעלי המניות "זועקות" התובעות לקיפוח.
הובהרו הסיבות לאי חלוקת דיבידנד עד לשנת 2011 וצוין דיון שהתקיים בעניין זה בישיבת הדירקטוריון ביום 23.2.11.
כמו כן, פורטו חלוקות שונות של דיבידנד בין השנים 2006 ל- 2009.
נטען כי אף אם הייתה החברה נמנעת מלחלק דיבידנד במשך השנים, הרי שלא היה בעובדה זו כשלעצמה כדי לבסס טענת קיפוח.
עוד נאמר על ידי הנתבעים, כי במסגרת ניסיון התובעות לייצר מציאות אשר תתאם מקרים שהוכרו בפסיקה כקיפוח – נטען על ידן כי קרור והאורגנים מטעמה פועלים לקבל רווחים בדרך של דמי ניהול ושכר למנכ"ל החברה, שהוא בעל מניות בקרור. בכך, טענו התובעות, הם יוצרים חלוקה בלתי שוויונית ובלתי הוגנת של משאבי ורווחי החברה.
הנתבעים הבהירו כי מאירי, מנכ"ל תפוגן, מכהן כמנכ"ל במשרה מלאה החל משנת 98' בגין שירותיו לחברה הוא זוכה לשכר. בחלק מעלותו נושאת החברה, כאשר בפועל קרור אף מסבסדת חלק משכרו.
התובעות לא העלו מעולם כל טענה לפיה נפל פגם בתשלום שכר זה.
נציגי התובעות בדירקטוריון החברה אף אישרו במשך השנים את תשלום שכרו של המנכ"ל, הן לגבי התשלום המשולם באמצעות קרור והן לגבי הבונוס השנתי המשולם ישירות למאירי על ידי החברה.
בהקשר זה הפנו הנתבעים לישיבת דירקטוריון מיום 11.1.11 ולישיבת דירקטוריון מיום 12.3.15 - במסגרתה אושר תשלום בונוס שנתי למאירי בגין תוצאות שנת 2014.
באשר לטענה כי מדובר בבעל מניות בקרור – הרי שהמצב לאשורו הוא כי אחזקתו של מאירי במניות קרור הייתה זניחה – 546 מניות בשווי של 35,000 ₪ שגם אותן מכר לאחרונה.
לכן, נטען, אין כל דרך בה ניתן לראות שכר זה כתשלום לקרור או כדרך להוצאת רווחים מהחברה על ידי קירור.
על הטענה בדבר קבלת רווחים היוצרת חלוקה בלתי שוויונית, כפי שהועלתה בכתב התביעה, לא חזרו התובעות במסגרת הסיכומים.
נותרה אם כן הטענה הכללית של התובעות לפיה קרור והאורגנים מטעמה מקפחים את התובעות, שכן הם נמנעים מחלוקת דיבידנד.
לטענת התובעות בדבר קיפוח בגין אי חלוקת דיבידנד – אין כל בסיס.
בע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון חביב (להלן: "פסק דין פרט") דן בית המשפט העליון, כב' השופטת חיות (כתוארה אז), בהימנעות מחלוקת דיבידנד כקיפוח.
הובהר, כי השאלה האם ובאילו נסיבות הימנעות מחלוקת דיבידנד עלולה לעלות כדי קיפוח, טרם זכתה לדיון ממצה בפסיקתו של בית המשפט העליון.
השאלה מעוררת קושי לא מבוטל שכן היא מכוונת כלפי החלטות החברה בדבר רווחיה.
"החלטות מסוג זה נטועות בלב שיקול הדעת המסור למנהלי החברה. משכך נמנע בית המשפט בדרך כלל מלהתערב בהם בהתאם לכלל "אי ההתערבות" הנוהג בדיני החברות. כלל זה משמיע לנו כי אל לו לבית המשפט להתערב בענייניה הפנימיים של החברה ולהחליף את שיקול הדעת של מנהליה בשיקול דעתו שלו... לכך, יש להוסיף כי, ככלל, אין לבעלי המניות בחברה זכות קנויה לקבל דיבידנד וסעיפים 306 ו- 307 לחוק החברות קובעים לעניין זה כי "לבעל מניה הזכות לקבל דיבידנד או מניות הטבה, אם החליטה על כך החברה" וכי "החלטת החברה על חלוקת דיבידנד תתקבל בדירקטוריון החברה" אלא אם נקבע אחרת בתקנון" (סעיף 9 לפסק הדין).
בפסק דין פרט נקבע כי סוגיה מרכזית המתעוררת בעת בחינת קיומו של קיפוח קשורה באופייה של החברה הרלוונטית ובשאלה האם מדובר בחברה ציבורית או בחברה פרטית.
זאת בין היתר, שכן בעלי מניות מיעוט בחברה פרטית חשופים יותר לניצול לרעה של כוח הרוב בהשוואה לבעלי מניות מיעוט בחברה ציבורית.
בעלי מניות הרוב בחברות פרטיות מצויים בעמדה נוחה יותר לכפות את רצונם על בעלי מניות המיעוט. פגיעות זו באה לידי ביטוי גם ואולי בעיקר בכל הנוגע לחלוקת דיבידנד.
בהקשר זה הובהר, כי מנקודת ראות בעלי השליטה בחברה פרטית לא קיים במקרים רבים תמריץ "חזק" להורות על חלוקת דיבידנד, שכן לרוב הם נושאים במשרות שונות בחברה ונהנים מרווחיה בדרך של משכורות ותנאים מלווים.
ראה דיון בעניין זה בסעיף 10 לפסק דין פרט).
בפסק דין פרט נדון מקרה של חברה פרטית שבעלי השליטה המחזיקים יחד ב- 60% ממניותיה, הם אחים הפועלים בתיאום מלא בכל ענייני החברה.
המשיב החזיק ב- 40% ממניות החברה ונטל על עצמו התחייבויות שונות כאשר הצטרף לחברה, על פי בקשת בעלי השליטה.
לא הייתה מחלוקת באותו עניין כי מאז שהצטרף המשיב לחברה בשנת 89' ועד למועד הגשת התביעה בשנת 2005 - נמנעה החברה באופן שיטתי מחלוקת דיבידנד למעט חלוקה מינורית בשנת 2002.
כמו כן, סורב המשיב לבקשות שונות להעסקתו על ידי החברה.
הצעה שהועלתה על ידה במטרה לאפשר לו ערוץ להפקת טובת הנאה מהשקעתו נדחתה.
שני האחים בלבד הם אלה שנהנו מרווחי החברה בדרך של תשלום משכורות והטבות נוספות.
נקבע בפסק הדין כי מפני המשיב נחסמה הדרך להפיק רווח כלשהו מהשקעתו בחברה.
לכך הצטרפה העובדה שנשללה זכות העיון שלו במסמכי החברה.
עוד נקבע, כי הימנעותם השיטתית של האחים בעלי השליטה מחלוקת דיבידנד בחברה לאורך 20 שנה; המשכורות הנדיבות והתנאים הנלווים ששולמו להם יחד עם יתרת הרווח הבלתי מחולקת של החברה; סירוב האחים בעלי השליטה להעסיק את המשיב בחברה ושלילת זכויותיו לעיון במסמכי החברה – יש בהם, בייחוד בהצטברם, כדי לעורר חשש ממשי שמא ענייניה של החברה מתנהלים על ידי בעלי השליטה באופן המקפח את המשיב.
תמיכה עקרונית באפשרות לפיה, בנתונים מסוימים, הימנעות מחלוקת דיבידנד עשויה בכל זאת לעלות כדי קיפוח, ניתן למצוא לדברי כב' השופטת חיות בע"א 2718/09 גדיש קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט (להלן: "פסק דין גדיש").
בפסק דין גדיש נקבע כי בדרך כלל אין בהחלטת חברה להשקיע את רווחיה בפעילות נושאת רווח חלף חלוקת דיבידנד לבעלי מניות, כדי להקים עילת תביעה בגין קיפוח.
"שאם לא כן, תופקע הסמכות לקבוע את המדיניות העסקית של החברה מידי מנהליה. יחד עם זאת, טענה שעניינה אי חלוקת דיבידנד, עשויה, בהצטרפם לגורמים נוספים בעלי משקל משמעותי, להוביל למסקנה כי החברה נוהלה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות או של חלקם...
ההחלטה שלא לחלק דיבידנד הינה נסיבה שבהצטרפה לאירועים אחרים – כגון, מכירת שליטה חובלת או עסקאות בעלי עניין בלתי הוגנות עשויה לתמוך בטענת קיפוח" (סעיף 28 לפסק הדין).
במקרה שלפניי, אין כל נתונים או מאפיינים שיש בהם יחד או בהצטברם כדי להביא לקביעה לפיה אי חלוקת דיבידנד או חלוקת הדיבידנד כפי שנעשתה בחברה במהלך השנים - מהווה בגדר קיפוח.
אינני רואה צורך להידרש לסכומי הדיבידנד שחולקו בפועל במהלך השנים; לטענות התובעות כי חלוקות מסוימות היו חשבונאיות בלבד ונעשו על מנת לקבל מענקי השקעה ממרכז ההשקעות, או לטענותיהן בעניין חלוקת דיבידנד הקשורה לירידה בקו האשראי.
מקובלת עלי לחלוטין עדותו של רודב, שלא נסתרה, לפיה התקבלו ההחלטות בחברה בכל הנוגע לחלוקת דיבידנד בישיבות הדירקטוריון - מבלי שהועלו על ידי התובעות טענות כלשהן במהלך 20 שנה.
מקובלת עלי גם עדותו כי הטענה בדבר קיפוח עלתה לראשונה עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים בעניין פרשנות זכות הסירוב הראשון על פי הסכם בעלי המניות, שהחל למעשה לאחר שהתובעות ניהלו מו"מ והגיעו להסכמות עם צד ג'.
הסכמת התובעות שהתקבלו בעניין חלוקת הדיבידנד במהלך השנים, עולה מהפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון אשר צורפו כנספח 14 לתצהירו של רודב.
מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון של החברה מיום 29.3.06 עולה כי נציגי התובעות פורת ויהושע השתתפו בישיבה.
באותה ישיבה עידכן רודב את המשתתפים כי לפי חוק החברות חברה רשאית לחלק דיבידנד אם מתקיימים שני תנאים מצטברים - מבחן הרווח ומבחן הפרעון.
כמו כן, הבהיר רודב כי מבחינת מבחן הרווח ניתן לחלק דיבידנד מתוך יתרת העודפים בדוחות הכספים האחרונים, או מתוך יתרת העודפים שנצברו בשנתיים האחרונות - הגבוה מביניהם.
לאחר שהתקיים דיון ולאחר שהדירקטוריון מצא כי מתקיימים שני התנאים לחלוקת הדיבידנד, הוחלט לחלק דיבידנד בסכום של 3.75 מיליון ₪ לבעלי המניות.
לא נרשמה התנגדות כלשהי מטעם התובעות במהלך הישיבה.
רודב אף עדכן את המשתתפים כי בהתאם לדרישות מרכז השקעות וכתנאי לקבל מענקים, יש להגדיל את ההון הנפרע ואת ההון הרשום של החברה וכי יש לזמן אסיפה מיוחדת כדי לבצע פעולות אלה.
בישיבת דירקטוריון שהתקיימה ביום 16.4.06 דווח על החלטת האסיפה הכללית להגדיל את ההון הרשום ולהקצות מניות כנגד תשלום במזומן בסך של 3.75 מיליון ₪ - שהוא למעשה סכום הדיבידנד שאושר בישיבה הקודמת.
גם בישיבה זו השתתפו פורת ויהושע ואין כל אינדיקציה להתנגדות מצדם לקבלת ההחלטה.
בישיבת דירקטוריון מיום 29.9.06, בה השתתפו פורת ויהושע, עדכן רודב פעם נוספת את החברה באשר למבחנים על פיהם רשאית חברה לחלק דיבידנד.
לאחר שהתקיים דיון הוחלט לחלק דיבידנד בסכום של 1.029 מיליון ₪.
במקביל הוחלט לקצות, כנגד תשלום במזומן, 1.029,000 מניות רגילות של החברה, כאשר לאחר אותה הקצאה יעמוד ההון המונפק של החברה על 5.47 מיליון ₪.
גם בפרוטוקול זה לא נרשמה התנגדות של נציגי התובעות.