314. רבות כבר נכתב בעבר על אופן הניסוח המסורבל ושאיננו ברור של ההגדרה האנגלית האמורה ליסוד של "כוונה לשלילת קבע" )ראו למשל: John Spencer, The Metamorphosis of Section 6 of the Theft Act, CRIM L. R. 653 (1977); SMITH AND
--- סוף עמוד 130 ---
HUGAN'S, 834; Alex Steel, Permanent Borrowing and Landing: A New View of Section 6 Theft Act 1968, 17 NOTTINGHAM LAW JOURNAL 3 (2008). כן נדחתה זה מכבר הטענה כי אין בהגדרה האנגלית שבחוק החדש כדי לשנות מן הדין שהיה נהוג קודם לכן, לפיו הוכרו במשפט המקובל שלושה חריגים לצורך בהוכחת היסוד של כוונה לשלילת קבע. חריגים אלו כונו "מקרי כופר" (Ransom Cases) וביניהם היו: מקרים שבהם הרכוש נגנב מתוך כוונה שבעליו יקנה אותו בחזרה; מקרים שבהם הרכוש נגנב תוך כוונה להחזירו רק כאשר יאבד או ישנה לחלוטין את מהותו; ומקרים שבהם הרכוש נגנב ומושכן, תוך כוונה להחזירו ביום מן הימים, אך זאת בלא אפשרות אמִתית לעשות כן (ראו למשל: SMITH'S ON THEFT, 117; Steel, Permanent Borrowing and Landing, 3-4; SMITH AND HOGAN'S, 834; R v. Lloyd (C.A.) [1985] QB 829 at 836-837). תחת זאת, נקבע כי הפרשנות הראויה להגדרה זו היא רחבה יותר, ונועדה בעיקרה לחול על מקרים שבהם נוהג הנאשם בקניין הזולת כבשלו, מבלי להביא בחשבון את זכויות זולתו בקניין (ראו למשל: R v. Fernandes (C.A.) [1996] 1 Cr App Rep 175 at 188; SMITH'S ON THEFT, 118; SMITH AND HOGAN'S, 835. לגישה שונה, לפיה יש לפרש את ההגדרה בצמצום ראו: EDWARD GRIEW, THE THEFT ACTS 1968 AND 1978 § 2.103 (7th ed. 1995)). ואולם, אף כיום נותרה בלא מענה השאלה כמה רחבה הפרשנות האמורה, באופן שהלכה למעשה רוככה עד למאוד הדרישה להוכחת יסוד הכוונה לשלול את הדבר הגנוב שלילת קבע )ראו למשל: Alex Steel, Taking Possession: The Defining Element of Theft, 32 (MELB. UNIV. L. REV. 1030, 1035 (2008).
315. כמו כן, מקובלת כיום באנגליה הגישה אשר הובעה בעניין ברזילי ובעניין משריקי, לפיה כאשר הדבר הנגנב הוא כסף, הרי שאין אפשרות להחזיר בעין את אותם הכספים, אלא אך את שוויָים, ומשכך היסוד של כוונה לשלילת קבע מיותר או מוכח מאליו (ראו למשל: R v. Velumyl (C.A.) [1989] Crim LR 299; SMITH'S ON THEFT, 121-122; SMITH AND HOGAN'S, 836). יתרה מכך, בית הלורדים קבע כי כאשר מדובר בנטילת רכוש שאיננו מוחשי, למשל באמצעות העברת כספים – אפילו תהא זמנית – מחשבון בנק אחד למשנהו, הרי שהיווצרות יתרת הזכות בחשבון האחד, המקימה זכות תביעה כלפי הבנק לדרוש את אותם הכספים, בהכרח מביאה לשלילה של קבע של זכות התביעה לדרוש את אותם הכספים בחשבון האחר ממנו נמשכו הכספים (ראו למשל: R v. Preddy (H.L.) [1996] AC 815; Steel, Taking Possession, 1035-1036).