346. כך, על דעת כל שבעת חברי המותב של בית משפט זה נקבע כי פלוני ייחשב "מחזיק כדין" לצורך העבירה של גניבה בדרך של שליחת יד, בין אם הסכמת המפקיד להעברת הנכס לחזקתו הושגה באמצעים כשרים ובין אם הושגה באמצעים פסולים.
347. אכן, כטענת יגרמן, המקרה דנן שונה מהמקרה שנדון בעניין פרי שכן בענייננו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, "בעלי השליטה בקבוצה מסרו לו [ליגרמן] במודע ובמתכוון את שיקול הדעת שהיה נתון להם, לעשות בנכסי החברה כל שימצא לנכון על מנת לקדם את תכניתם" (פסקה 1170 להכרעת הדין. ההדגשה הוספה). על-כן, במקרה דנן לא ניתן לומר כי מפקיד הנכס רוּמה או כי קיים פגם בחוזה שבין המפקיד ובין הנפקד. ואולם, אנו סבורים כי משנקבע כי יש לראות ביגרמן כ"נושא משרה" בקבוצה, הרי שיש לראותו כ"מחזיק כדין" בכספי החברה.
348. הדברים שנקבעו בעניין פרי אינם יפים אך למקרה החמור במיוחד, שבו הושגה הסכמת המפקיד להחזקת הנפקד בנכס תוך מרמה. מקל וחומר ברי כי הדברים נכונים גם בהתייחס למקרה החמור במידה פחותה לכאורה, בו הושגה החזקת הנפקד מתוך שהלכה למעשה הוא מילא תפקיד כאמור, אף בלא שמונה לכך בפועל, והכל במטרה לחמוק מאחריות – כפי שעמדנו לעיל בהרחבה. כך, כפי שנקבע בעניין פרי, לעניין יסוד החזקה כדין אין נפקא מינה אם הגיע הפקדון לידי הנפקד "באמצעים כשרים" או "באמצעים פסולים" שננקטו על-ידו. לא מצאנו – ואף לא נטען לפנינו – כל טעם שבגינו מן הראוי להבחין בין אמצעי פסול אחד לבין אמצעי פסול אחר. למעשה, טענתו של יגרמן מכוּונת אל ספקטרום אפשרויות קבלת החזקה בנכס, שבין חזקה שהושגה באמצעים כשרים וכדין – כעולה מלשון העבירה – ובין חזקה שהושגה תוך מרמה – באשר אליה נקבע בעניין פרי כי יש לראותה כחזקה כדין. היוצא מכך הוא שלטענתו של יגרמן, המקרים המצויים בין שני קטבים אלו אינם באים בגדר "החזקה כדין". אלא שהגיון הדברים מחייב כי ההיפך הוא הנכון. שני קטבים אלו מסמנים את גבולות הגזרה של הדרכים שבהן עשוי הנפקד להשיג חזקה בנכס, אשר תבוא בגדר המונח "החזקה כדין" לצורך העבירה של גניבה בדרך של שליחת יד. בין שני הקטבים – הסכמה כשרה ומרמה – נמצא ספקטרום רחב של מקרים ודרכים שבהם יכול הנפקד להשיג חזקה בנכס. אין לומר כי בין המקרה של השגת חזקה בהסכמה כשרה ובין
--- סוף עמוד 147 ---
המקרה אשר נדון בעניין פרי, נמצא רִיק הפוטר את הנפקד מאחריות פלילית. זאת, בתואנה שהנכס לא הגיע לידיו בהסכמה כשרה או במרמה – ולכן לא חל בעניינו סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין – או בנימוק שלא התקיים בו היסוד של "נשיאה ונטילה", שכן הנכס היה בחזקתו – ולכן לא חל בעניינו סעיף 383(א)(1). יפים לענייננו במיוחד בהקשר זה נימוקיה של השופטת פרוקצ'יה בעניין פרי: