"פרשנות צרה של המונח 'מחזיק כדין', המגבילה את תחום התפרשותו רק למצבים שבהם הנכס הגיע לידי הנפקד בהסכמת המפקיד שניתנה בלא פגם, היתה מותירה מחוץ לרשת עבירות הגניבה מצבים שונים שבהם הנכס הגיע לנפקד בהסכמת המפקיד שהושגה באמצעים פסולים, גם כאשר לאחר מכן הנפקד שלח ידו בנכס. ממילא, לא תחול עבירת הגניבה בנטילה על נסיבות כאלה, שכן יסוד ה'נשיאה והנטילה' של החפץ ללא הסכמת הבעלים לא יתקיים בו; פירוש צר כאמור היה מביא לכך שגם עבירת הגניבה בשליחת יד או בידי מורשה לא היתה חלה, בשל האמצעים הפסולים שהופעלו על המפקיד לצורך השגת הסכמתו להעביר את הנכס לידי הנפקד. תוצאה כזו נוגדת את תכלית הנורמה הפלילית, ואינה מתיישבת עם הערכים הבסיסיים עליהם היא נועדה להגן" (שם, בפסקה 91).
349. על-כן, הגם שאין לומר כי החזקה בכספי החברות הגיעה לידיו של יגרמן בדרכים כשרות וכדין, הרי שהימנעותו מנשיאה בתפקיד פורמלי כלשהו בקבוצה, אינה יכולה לשמש לו כהגנה משהלכה למעשה מילא פונקציה כאמור ויש לראותו כנושא משרה, כפי שנקבע לעיל. כפי שצוין בעניין פרי, במקרים כגון דא, מתעצמת הפגיעה בערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירה של גניבה בשליחת יד. בפעילותו הענפה של יגרמן בקבוצה תחת האצטלה של "יועץ חיצוני", הושגה החזקתו בכספי החברות באמצעים פסולים, ודי בכך כדי שיבוא בגדר ההגדרה הרחבה ממילא של "מחזיק כדין" לצורך העבירה של גניבה בדרך של שליחת יד.
גניבה בידי מנהל – שליחת ידו של יגרמן ב-750,000 שקל
350. כזכור, טענתו של יגרמן היא כי 750,000 שקל שנמשכו על-ידו מחברת פויכטונגר תעשיות ונפרטו עבורו על-ידי סידי, לא נותרו בכיסו והושבו – באמצעות צד שלישי ותחת הוראתו של יגרמן – לקופת בסט בית. בתגובתה לפנינו הבהירה המדינה כי אין היא חולקת על העובדה שסכום של 800,000 שקל הועברו לחשבון בסט בית, אלא שבהתאם לקביעותיו של בית המשפט המחוזי, נטען כי לא הוכח שסכום זה הועבר
--- סוף עמוד 148 ---
כהחזר הכספים שנמשכו שלא כדין. לשיטת המדינה כספים אלו הועברו לבסט בית במסגרת ההתחשבנות הנפרדת שבין יגרמן לבין בסט בית.
351. אין בידינו לקבל את טענתו של יגרמן. ראשית, לא למותר לציין כי השבת הכספים לאחר שליחת היד בהם אינה מעלה ואינה מורידה לעניין התגבשות יסודות עבירת הגניבה. שכן כידוע, עבירת הגניבה נשלמת בעת מעשה שליחת היד או נטילת הדבר הנגנב. החזרת הדבר הנגנב לאחר מכן היא חסרת נפקות אף לקביעה כי בעת מעשה שליחת היד היה בכוונתו של יגרמן לשלול את הכספים שלילת קבע, כחלק מיסוד המרמה, כאמור לעיל (ראו למשל: עניין אופנהיים, בעמ' 330-329; קדמי, בעמ' 813, הלוי, בעמ' 676; ש"ז פלר "לעיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה" משפטים י 121, 136 (1980); מרדכי קרמניצר "עוד על עיתוי ההשלמה של עבירת הגניבה – האם השלמת העבירה היא תמיד גם 'סוף הסופות' שלה? במה מתבטא ומתי נשלם היסוד ההתנהגותי שבעבירת הגניבה" משפטים יח 487, 498-494 (1989)). משכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי, הסוגיה דנן רלוונטית אך לעניין העונש, וממילא, משהורשע בדין יגרמן בשליחת ידו בכספי החברות בהיקפים גבוהים ביותר, של עשרות מיליוני שקלים, השאלה האם השיב בסופו של יום סכום של 750,000 שקל, היא זניחה ובשולי הדברים בלבד.