395. בטרם נבחן את העדויות והראיות אשר עמדו ביסוד הרשעתו של פלד בעבירות המוזכרות ברישא, והגם שהצדדים לא טענו לפנינו לעניין זה, מן הראוי לעמוד בקצרה על מושכלות ראשונים באשר לעצמת הכוונה הפלילית הנדרשת לצורך הוכחת היסוד הנפשי בעבירות הנדונות – "ביודעין" בסעיף 424(2) ו"מודעות" בסעיף 425 לחוק העונשין.
396. במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994, נוספה לחוק העונשין הגדרה אשר נעדרה ממנו קודם לכן, בדבר משמעות המונח "מחשבה פלילית". כחלק מן ההגדרה שבסעיף 20 לחוק העונשין, אימץ המחוקק את הדוקטרינה שפותחה עד אז בפסיקה – בהתאם לדין האנגלי – בדבר "עצימת עיניים" השקולה לידיעה (ראו למשל: ע"פ 538/90 ורשבסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 870, 875-874 (1990) והאסמכתאות המובאות שם). וזו לשון סעיף 20 לחוק העונשין:
"(א) מחשבה פלילית – מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, ולענין התוצאות גם אחת מאלה
...
(ג) לענין סעיף זה –
--- סוף עמוד 168 ---
(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם"
397. בנוסף, בחוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), התשנ"ה-1995, נוספה לחוק העונשין הוראת ההתאמה שבסעיף 90(א)(3), לפיה יתפרש המונח "ביודעין" או כל מונח בעל משמעות דומה, כמחשבה פלילית כאמור בסעיף 20(א) – דהיינו "מודעות".
398. על-כן, נקודת המוצא לדיון שלפנינו היא כי "ניתן לייחס לאדם יסוד נפשי של מודעות לא רק כאשר הוכחה מודעות בפועל אלא גם כאשר הוכח כי אותו אדם חשד בטיב ההתנהגות או באפשרות קיום הנסיבות הנמנות עם פרטי העבירה, אך בחר שלא לברר את הדברים" (ראו: ע"פ 5529/12 אוהב ציון נ' מדינת ישראל, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת א' חיות (9.11.2014) (להלן: עניין אוהב ציון)). בעניין אוהב ציון סקרה השופטת חיות את הדעות שהובעו הן בספרות והן בפסיקת בית משפט זה באשר לרמת החשד – "חשד ממשי" – הנדרשת לצורך החלת דוקטרינת עצימת העיניים, וכן בנוגע לכך שהשאלה האם אמנם התעורר אצל פלוני חשד כאמור, נבדקת לפי מבחנים סובייקטיביים, המתייחסים לנאשם המסוים ולמידת החשד שהתעוררה אצלו בנסיבות המקרה (שם, פסקאות 23-21 ושפע האסמכתאות המוזכרות). בנסיבות המקרה דנן איננו מוצאים לנכון להרחיב בסוגיה זו – ובכך נקדים את המאוחר – שכן ממילא אנו סבורים כי למצער היה חשדו של פלד באשר לעובדות הנזכרות באישומים הראשון והשני, חשד סובייקטיבי וממשי וכי הוא נמנע מבירורו. על-כן, אין בידינו לקבל את טענתו של פלד כי קביעות בית המשפט בעניינו מצביעות לכל היותר על יסוד נפשי ברמה של רשלנות או על כשל ניהולי בהתנהלותו. אנו סבורים כי נימוקי בית המשפט בעניינו של פלד מצביעים למצער על חשדו הממשי, החל מהרבעון הראשון של שנת 2002, בנוגע לאי-סדרים בניהול כספי החברות שבראשן עמד ובנוגע להיקפי הכספים הגדולים שנמשכו מחברות אלה.