--- סוף עמוד 64 ---
בפויכטונגר השקעות (ברון כדירקטור מקרב הציבור). בתגובה להודעת פלד אמר ברון כי "זו בריחה מאחריות", ויצחקי ציין כי "זה לא משקף את המציאות. בפועל נראה שטל מנהל את החברה, ולבוא ולהגיד עכשיו שהוא רק יועץ זה רחוק מלתאר את המציאות" (ת/707). יצוין כי בשלב זה נקטע פרוטוקול הדיון ובפרוטוקול שנשלח בצירוף מכתב לחברי הדירקטוריון הושמט דיון זה (ת/706). מזכיר החברה העיד שמחק את הדברים שלא ביוזמתו אך לא זכר של מי היתה היוזמה להשמיטם. יעקב ויינינגר (להלן: ויינינגר), יו"ר הדירקטוריון, מסר שיתכן כי היוזמה להשמיט את האמור מהפרוטוקול היתה של יגרמן, מאחר שהדיון "גלש לפסים משפטיים" (ת/1203). בישיבות הדירקטוריון בענף של פויכטונגר תעשיות לא נתקלו הודעותיו של פלד בהתנגדות דומה, ואולם, במכתבים להנהלת פויכטונגר תעשיות הביע רו"ח ראט את התנגדותו לאופן הגדרת תפקידו של יגרמן – כיועץ ולא כנושא משרה: "לאור מה שאני רואה ושומע ניתן לראותו [את יגרמן] כמי שממלא תפקיד בחברה. לדוגמא, לדעתי סמנכ"ל כספים מקבל הוראות לביצוע מיגרמן ולא רק יעוץ" (מכתב מיום 19.6.2002. ת/1057).
163. כאמור, קביעת הכלל המשפטי אינה יכולה להעשות אלא על-בסיס המסד העובדתי שעל בסיסו מתגבש הכלל (ראו למשל: דנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נ' שמש, פסקה 3 לחוות דעתו של השופט י' דנציגר (9.1.2012)). אם כן, לעיל הובאו העובדות הצריכות להכרעה בסוגיה דנן ולהלן תיבחן השאלה האם די במעשים אלו ובאופן ההתנהלות האמור בכדי להסיק כי יגרמן היה נושא משרה בקבוצה.
יגרמן כנושא משרה – דיון והכרעה
פרשנות בפלילים
164. עיקר טענותיו של יגרמן בסוגיה דנן מופנות כנגד הפרשנות המרחיבה לכאורה שנתן בית המשפט המחוזי למונח "נושא משרה". ראשית, בהיזקקות בית המשפט לפרשנות שניתנה למונח זה בעניינים אזרחיים; ושנית בהיזקקות בית המשפט לפרשנות שניתנה למונח זה בפקודת החברות. אם כן, נקודת המוצא לדיון שלפנינו היא שאלה פרשנית בדבר אופן הפרשנות הראוי בדין הפלילי למונח "נושא משרה", כהגדרתו בחוק החברות בתקופה הרלוונטית. לשיטתו של יגרמן, מאחר שמצויים אנו במסגרתו של הדין הפלילי, יש לפרש את המונח "נושא משרה" בדרך מצמצמת ועל-כן גם מקלה, על-פי כלל "הפרשנות המקלה עם הנאשם", פן ייפגעו עקרונות היסוד של המשפט הפלילי וביניהם עקרון החוקיות.
--- סוף עמוד 65 ---
165. אין בידינו לקבל טענה זו. אכן, עקרון החוקיות בפלילים הוא עקרון יסוד הקבוע בסעיפים 1 ו-3 לחוק העונשין, לפיהם אין ענישה אלא לפי חוק ואין עונשין למפרע. יתרה מכך, אף בטרם זכה לעיגונו החקיקתי, הוכר עקרון החוקיות בפסיקת בית משפט זה כנגזר מהתפיסה המתחייבת מעקרונות הצדק וההגינות, לפיה "אין עונשין אלא אם מזהירין" (בבלי, סנהדרין, נו, ב) – "Nulla poena sine praevia lege poenali". בבסיסו של עקרון זה ניצבת השאיפה לשרטוט ברור ככל הניתן של קו פרשת המים שבין ההתנהגות האסורה על-פי חוק ובין זו המותרת (ראו למשל: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 5-4 (1984); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 92-81 (מהדורה שלישית, 2014) (להלן: רבין וואקי); גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך א 210-209 (2009) (להלן: הלוי); ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441, 455 (1993); ע"פ 205/73 רוס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(2) 365, 372 (1973)).