--- סוף עמוד 40 ---
93. במסגרת האישום השמיני יגרמן תוקף גם את הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה, עבירה שלא יוחסה לו בכתב האישום, מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. הוא טוען כי לא ניתנה לו אפשרות סבירה להתגונן מפני ההרשעה בעבירה זו בשים לב לכך שלא נטען כי גולדשטיין רומה, ואף לא נאמר כך בהודעה של גולדשטיין עצמו שהוגשה בהסכמת הצדדים. לבסוף, יגרמן טוען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה זו גם לגוף הדברים, בהצביעו על קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה גולדשטיין היה מודע לכך שניתן יהיה להפקיד את השיק רק בהתקיימם של תנאים מסוימים (ולכן, כך נטען, אין לומר שיגרמן הציג בפניו מצג שווא).
94. טענותיו של יגרמן באשר לגזר הדין – גם בהקשר זה יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי לא נימק את קביעותיו כהלכה. לדבריו, בית המשפט המחוזי לא נדרש לטיעונים שהועלו בעניין עונשו ולא נימק כראוי כיצד נקבע מתחם הענישה בעניינו ואף לא נימק את העונש עצמו. יגרמן סבור כי מניסוח כתב האישום ומסֶדֵר אזכורם של הנאשמים בכתב האישום עולה שאחריותו פחותה מאחריותם של גבעוני ושל הבי. לשיטתו, הנחה זו אינה מתיישבת עם העונשים שהטיל בית המשפט המחוזי על המעורבים בפרשה. בהמשך לכך, יגרמן טוען שהנהנים העיקריים מביצוע העבירות היו גבעוני והבי (שהיו ערבים באופן אישי לפירעון ההלוואות שניטלו לצורך רכישת החברות הציבוריות) ושנתון זה לא קיבל ביטוי בגזירת העונשים. לבסוף, הוא סבור שיש בעובדה שהקורבן של עבירות הגניבה היו חברות ציבוריות (להבדיל מאנשים פרטיים) כדי להצדיק גזירת עונש מקל יותר.
ערעורו של גבעוני
95. במוקד ערעורו של גבעוני על הכרעת הדין עומדות טענות שעניינן ביסוד הנפשי שנכון היה לייחס לו.
96. באשר לאישום הראשון – טענותיו של גבעוני נגד אישום זה ממוקדות ביסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות שיוחסו לו. גבעוני טוען – באמצעות בא-כוחו צבי פורר – כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות הגניבה בשים לב לכך שלא התגבשה אצלו מודעות לכך שהוא עובר עבירה זו. גבעוני טוען כי הסתמך על מצגים שהציג בפניו יגרמן לפיהם העברות הכספים מהחברות הציבוריות לחברות הפרטיות הן העברות כשרות. גבעוני מוסיף וטוען כי אף שלא התעמק בפרטי המנגנון התשקיפי ובחוות הדעת המשפטיות הוא ידע על עצם קיומם, וידיעה זו חיזקה את הלך מחשבתו כי להעברת הכספים יש מקור חוקי. גבעוני טוען כי עיקר תפקידו בקבוצת החברות
--- סוף עמוד 41 ---
התמקד בפן הביצועי. לדבריו, מאחר שהוא אינו מומחה בפיננסים הוא השאיר את הטיפול בעניין אחרון זה – לרבות את הממשק מול רואי החשבון ועורכי הדין – ליגרמן. גבעוני טוען שהוא הסתמך גם על אנשי הכספים בקבוצת פויכטונגר תעשיות, אשר לטענתו לא התריעו בפניו כי דבר מה אינו כשורה. בהמשך לכך, גבעוני טוען שלא התגבשה אצלו כוונה לשלול שלילת קבע את הכספים שהוצאו מקבוצת פויכטונגר תעשיות. בעניין זה טוען גם גבעוני, כמו יגרמן, כי למערערים ולחברות הפרטיות בבעלותם הייתה יכולת להחזיר את הכספים מפירותיהם של פרויקטים שונים שהיו באותה עת בשלבי ביצוע ראשוניים.
97. באשר לאישום השני – גבעוני תוקף את הרשעתו בעבירות של מרמה והפרה אמונים בתאגיד, מאחר שלשיטתו העברת המקדמות למשב נעשתה משיקולים מקצועיים גרידא, וכן משום שמכל מקום הוא לא היה מי שהוביל את ההחלטה בעניין זה. בנוסף לכך, גבעוני טוען שלא היה מקום להרשיעו בעבירות הגניבה שיוחסו לו במסגרת אישום זה. גבעוני טוען כי במקרה זה הוא כלל לא ידע שכספים הועברו ממשב לחשבון קדי. לטענתו, יגרמן ביצע פעולות אלה על דעתו בלבד, וללא מעורבותו שלו. גבעוני טוען אפוא שלהבדיל מהאישום הראשון, שנסב על העברות כספים שנעשו בידיעתו (אלא שהוא סבר כאמור שיש להן מקור חוקי) על העברות הכספים שנדונו באישום השני הוא כלל לא ידע. לפיכך, גבעוני טוען שיש לזכותו מעבירות הגניבה ומשאר העבירות שבהן הורשע ביחס להעברות הכספים ממשב לחשבון קדי.
98. באשר לאישום הרביעי – אף ביחס לאישום זה גבעוני טוען כי לא התגבש בעניינו היסוד הנפשי הנדרש להרשעתו בעבירות שבהן הורשע. גבעוני טוען כי סמך על יגרמן, כי לא היה מודע לכך שההסכם עם ס.נ. הוא הסכם פיקטיבי, וכי לא התגבשה בעניינו כוונה לשלול את הכספים שלילת קבע. לשיטת גבעוני, טענות אלה מקבלות משנה תוקף לנוכח ממצאיו של בית המשפט המחוזי, שלפיהם העברת הכספים התבצעה לחברה בבעלותו של הבי והשימוש העיקרי בכספים נעשה לכיסוי חובותיו של יגרמן.
99. באשר לאישום החמישי – גבעוני טוען שבית המשפט המחוזי הסתמך לעניין זה על מסקנות שהסיק על הבסיס הנטען באישומים קודמים, ולא בחן את הראיות הקונקרטיות הנוגעות לאישום זה.
100. באשר לאישום הששי – גבעוני טוען כי במועדים הרלוונטיים לאירועים שעליהם נסב האישום הוא סבר שיגרמן אינו נושא משרה בחברות הקבוצה (ובאופן ספציפי –
--- סוף עמוד 42 ---
בפויכטונגר תעשיות), וכי הסתמך בעניין זה גם על קיומה של חוות הדעת המשפטית של עו"ד הייק, לפיה הסכם ההלוואה עם יגרמן אינו נדרש לאישורים מיוחדים. בהמשך לכך, גבעוני טוען כי בזמן אמת, לא עמדו לנגד עיניו כל הקביעות שנכללו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה הקביעה לפיה יגרמן שימש נושא משרה. על כן, הוא סבור שלא ניתן לטעון שהסתמכותו על חוות הדעת לא הייתה סבירה מבחינה אובייקטיבית.
101. באשר לאישום השביעי – גבעוני טוען כי בזמן אמת הוא לא ידע, ואף לא יכול היה להעלות על דעתו, שיגרמן יפעל בדרכי זיוף ויעשה שימוש בכספי השיקים לצרכיו האישיים.
102. ביחס לאישומים העשירי, האחד-עשר והשנים-עשר – גבעוני טוען שהעיכוב בהגשת הדו"חות נבע מקיומה של מחלוקת משפטית-חשבונאית כנה בין המערערים לבין רואי החשבון של החברות הרלוונטיות, ולא ממטרה להטעות את המשקיעים.
103. טענותיו של גבעוני באשר לערעור על גזר הדין – גבעוני מדגיש את נסיבותיו האישיות ובהן את המחלה הקשה שבה לקה. הוא מוסיף וטוען כי היה מקום להעניק משקל משמעותי יותר לקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא מדובר במסכת עבריינית מתוכננת מראש כי אם בכישלון של מהלך עסקי שהתפתח לכלל ביצוען של עבירות. כמו כן, הוא טוען שהיה מקום להתחשב במעורבות המינורית שלו בביצוע העבירות שנעשו בפועל על-ידי יגרמן. בדיון שנערך בפנינו הדגיש בא-כוחו של גבעוני את ההידרדרות שחלה במצבו הבריאותי, וציין כי מצבו עלול להחמיר עקב ריצויו של מאסר בפועל.
ערעורו של הבי
104. בדומה לגבעוני, גם הבי מתמקד בכך שהוא נעדר את היסוד הנפשי הנדרש לצורך ביצוען של העבירות שבהן הורשע. אצל הבי טענות אלה נטענות אף ביתר שאת, ובאופן גורף לגבי כלל האישומים. הבי טוען – באמצעות בא-כוחו עו"ד מיכה פטמן – כי הוא נטול כל הבנה בפיננסים בכלל ובשוק ההון בפרט, והפעילות שבגינה הורשע התנהלה בלא כל התערבות מצדו, הבנה או יכולת השפעה אמיתית על ההחלטות שהתקבלו על-ידי יגרמן. הבי טוען עוד כי בתקופה הרלוונטית לביצוע העבירות הוא תפקד כ"זומבי", על רקע מותו של אחיו בפיגוע טרור בשיאה של הפרשה, בחודש מרץ 2002. הוא מוסיף וטוען כי בהתנהלותו בפרשה אין כל סממן עברייני, ומפנה בהקשר
--- סוף עמוד 43 ---
זה להסכם פשרה שנערך בינו לבין בנק הפועלים בהליך המשפטי שנקט נגדו הבנק לאחר התפוצצות הפרשה, הסכם שקיבל תוקף של פסק דין ובשלו הוא נותר נטול כל נכסים.
105. לנוכח האמור לעיל, אין צורך לפרט את טענותיו של הבי ביחס לכל אישום ואישום. כאמור, הבי טוען באופן עקבי כי הסתמך על יגרמן ועל אנשי הכספים בחברות הרלוונטיות באופן מוחלט, ועל כן לא ידע שהוא נוטל חלק בפעילות בעלת גוון פלילי. הבי התמקד בהקשר זה בכישרון ובכריזמה שבהם ניחן יגרמן, כמו גם ביכולתו של האחרון להטעות את הסובבים אותו, כפי שאלה נלמדים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הבי טוען שלא היה מיודע באשר לכל הפעולות שביצע יגרמן, ושלגבי אלה אשר הובאו לידיעתו הוא הוטעה לחשוב שיש להן מקור חוקי. לבסוף, הבי טוען כי ככל שההרשעות בעבירות הגניבה יישארו על כנן, יש לזכות אותו מהרשעתו בעבירות של מנהלים ועובדים בתאגיד ושל מרמה והפרת אמונים בתאגיד באישומים הראשון, השני והרביעי, מן הטעם שעבירות אלה "נבלעות" בעבירות הגניבה שבהן הורשע במסגרת אישומים אלה, כפי שקבע לטענתו גם בית המשפט המחוזי (בהפניה לפסקאות 1204-1202 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי).
106. טענותיו של הבי באשר לערעור על גזר הדין – הבי טוען כי מכל מקום יש להתחשב בטענותיו באשר להכרעת הדין כשיקול להפחתה בעונשו, מאחר שיש בהן כדי לבטא את דרגת אחריותו הפחותה למעשים. כמו כן, הוא מצביע על חלוף הזמן מתחילת הפרשה, ועל הפגיעה שהסבה פרשה זו למצבו הכלכלי ולבריאותו. בעניין זה, צירף הבי לערעורו פרטים הנוגעים להידרדרות שחלה במצבו הבריאותי, ובא-כוחו אף הדגיש סוגיה זו בדיון שנערך בפנינו. בא-כוחו של הבי הוסיף וציין כי מן הרגע שבו התפוצצה הפרשה הבי שיתף פעולה עם הרשויות ולא חלק על העובדות העיקריות בפרשה.
ערעורו של פלד
107. בדומה לגבעוני ולהבי גם ערעורו של פלד מתמקד ביסוד הנפשי שיוחס לו במסגרת העבירות שבהן הורשע.
108. באשר לאישום השלישי – פלד טוען – באמצעות באי-כוחו עו"ד גיורא אדרת ועו"ד יפעת מנור-נהרי – כי לא ידע ולא יכול היה לדעת על מעשי הגניבה מקבוצת פויכטונגר תעשיות וממשב המתוארים באישומים הראשון והשני. פלד טוען כי בית
--- סוף עמוד 44 ---
המשפט המחוזי שגה לא רק בקביעותיו לגבי רמת המודעות שלו, אלא גם באשר לקביעת המועד שבו נודעו לו הדברים. פלד מדגיש כי ידיעתו בדבר העברות הכספים מהחברות הציבוריות על-ידי גבעוני, הבי ויגרמן התגבשה רק בחודש יוני 2002, בעת שקיבל מכתבים בעניין זה מרו"ח יהלי שפי (להלן: רו"ח שפי) ומעורכי הדין שוקי שטיין וגיא גיסין (אשר החזיקו במניות פויכטונגר השקעות ופויכטונגר תעשיות). פלד טוען בהקשר זה שאף בית המשפט המחוזי קבע כי "נפל לו האסימון" רק בראשית חודש יוני 2002. לשיטתו של פלד, הסיבה לכך שלא ידע על המתרחש בחברות הייתה שעיקרי העובדות הרלוונטיות הוסתרו ממנו על-ידי שנהב.
109. בהקשר זה, פלד תוקף את מהימנותו של שנהב וטוען שבית המשפט המחוזי שגה כשקבע ממצאים על-פי עדותו. לשיטתו של פלד, שנהב היה שותף פעיל להוצאת הכספים מהחברות הציבוריות ואף שימש לטענתו כ"נושא דגל" בביצוען של פעולות ההסתרה, הזיוף והמרמה. פלד טוען כי שנהב היה מוכן להפלילו על-מנת להציל את עורו שלו, ואף שב ומעלה תמיהה באשר לסגירת התיק נגד שנהב.
110. פלד טוען כי למעשה הרשעתו מבוססת על קביעות שעניינן "רשלנותו" לברר את העובדות באשר לפעילות העסקית של החברות בקבוצה, בעוד שלשם הרשעה בעבירות שיוחסו לו נדרשת מודעות בפועל. הוא מוסיף וטוען כי הוא הקדיש משאבים על-מנת למצוא פתרונות לבעיות, ואף עשה זאת בצורה אינטנסיבית. לטענתו של פלד, קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מהלכים אלה התבצעו "מאוחר מדי" היא שגויה. בהמשך לכך, פלד טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את טענתו לפיה החליט שלא להגיש תלונה במשטרה רק לאחר שהתייעץ בנושא זה עם מספר גורמים, וביניהם עו"ד הייק. לבסוף, הוא טוען כי לשאלת החוב הפרטי של יגרמן כלפיו אין קשר לשאלות הנוגעות לאישום השלישי, וכי בית המשפט המחוזי שגה בכך שייחס לכך משקל.
111. באשר לאישום הששי – פלד טוען כי הוא לא היה צד להסכם ההלוואה בין פויכטונגר תעשיות (באמצעות גבעוני והבי) לבין יגרמן ואף לא היה מודע לו לפני סוף חודש יוני 2002. על כן, כך נטען, בית המשפט המחוזי שגה בקובעו שהוא ידע על תנאי העסקתו של יגרמן או "עצם את עיניו" בעניין עוד קודם לכן. גם בעניין זה, פלד טוען כי מן הרגע שבו נודע לו דבר ההסכם הוא פעל כנדרש. בנוסף לכך, פלד טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי נוצר לו עניין אישי בהסכם ההלוואה. פלד מבסס טענה זו בכך שכתב האישום עצמו מבחין בין בעלי השליטה הבי וגבעוני, שלגביהם נטען כי "לא הכריזו על עניינם האישי", לבין פלד שלגביו נטען "שלא פעל כראוי
--- סוף עמוד 45 ---
כיו"ר הדירקטוריון". לבסוף, פלד תוקף את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי העמדת ההלוואה ליגרמן פגעה ביכולת התאגיד לעמוד בהתחייבויותיו. לטענתו של פלד, קביעה זו לא הייתה מבוססת.
112. אשר לאישומים העשירי, האחד-עשר והשנים-עשר פלד טוען שהעיכובים בהגשת הדו"חות שנדונו באישום העשירי והאחד-עשר נבעו ממחלוקות בין רואי החשבון של קבוצת פויכטונגר תעשיות לבין החברות הרלוונטיות. לטענתו של פלד, אף גורם לא התריע על המשמעות של עיכוב הדו"חות. ממילא, כך נטען, לא הייתה לו כוונה להטעות משקיעים. כמו כן, פלד תוקף את הרשעתו בעבירת הדיווח שיוחסה לו באישום השנים-עשר ונגעה לחברת פויכטונגר השקעות. לטענתו, בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הוא שימש כבעל שליטה בפויכטונגר השקעות. פלד טוען עוד כי גם אם הקביעה שהוא היה בעל שליטה בחברה זו הייתה נכונה – הרי שלא ניתן היה לייחס לו אחריות פלילית בגין השפעתו על עיכוב פרסומם של הדו"חות שעה שהוא לא החזיק בתפקיד רשמי בפויכטונגר השקעות ולא השפיע בפועל על עיכוב הפרסום.
113. טענותיו של פלד באשר לערעור על גזר הדין – פלד טוען כי, מכל מקום, גם אם תישאר הכרעת הדין בעניינו על כנה יש להקל בעונשו. לטענתו של פלד, העונש שהוטל עליו אינו מידתי בהתחשב באופי העבירות שבהן הורשע ובחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות. בהמשך לכך, הוא עותר להקל בעונשו ולפטור אותו מעונש מאסר בפועל. פלד מדגיש בהקשר זה כי גם רכיב הקנס בעונשו (בסך של 100,000 שקל) היה מופרז מקום בו אין מחלוקת כי לא הרוויח כסף מביצוע העבירות ובשים לב לכך שהוא לא היה אמור ליהנות מפירות העבירות של המערערים האחרים. פלד מצביע בהקשר זה גם על העובדה שעל יתר המערערים הוטל קנס בסכום נמוך יותר, חרף החומרה היתרה של העבירות שביצעו בהשוואה אליו. בא-כוחו של פלד אף הדגיש, לרבות בדיון שנערך בפנינו, את העובדה שהעונש אשר הוטל עליו עוכב לבקשתה של המדינה, דבר שהעצים את עינוי הדין שנגרם לו לטענתו בהתחשב בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות.