74. הטענות של יגרמן בשאלת מעמדו כנושא משרה – יגרמן תוקף את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה שימש כנושא משרה בכל אחת מחברות הקבוצה. יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה באיזה תפקיד הוא נשא בפועל בכל אחת מהחברות. יגרמן טוען כי לא מילא את התפקידים שיוחסו לו במלואם – לטענתו, הוא לא החליף את מנהלי הכספים בחברות הקבוצה ואף לא עסק בניהול השוטף שלהן. בנוסף לכך, יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי החיל הגדרה מרחיבה של המושג "נושא משרה", דבר שנוגד לטענתו עקרונות יסוד של פרשנות במשפט הפלילי. לבסוף, הוא מצביע על כך ששורה של גורמים, ובהם בעלי תפקידים בחברות הציבוריות של הקבוצה, משפטנים ואנשי כספים, לא ראו בו נושא משרה בזמן אמת.
75. הטענות של יגרמן בנושא המנגנון התשקיפי – טענה זו נוגעת בעיקרה להעברות הכספים בין החברות הציבוריות לחברות הפרטיות מיאב ובסט בית, שנדונו במסגרת הדיון בעבירות הגניבה באישומים הראשון וברביעי. יגרמן טוען כי קביעתו של בית המשפט לפיה לא ניתן היה להסתמך על המנגנון התשקיפי לצורך העברת הכספים לחברות מיאב ובסט בית היא קביעה שגויה שנבעה משגגה של בית המשפט המחוזי בבחינת הראיות. בהקשר זה, יגרמן מצביע על כך שטענתו בדבר האפשרות להעביר את הכספים מכוחו של המנגנון התשקיפי נסמכה, בין היתר, על כך שמנגנון זה יושם באופן שלו טען יגרמן עוד בתקופה קודמת לזו, תקופה שבה אף אחד מהמערערים לא
--- סוף עמוד 35 ---
היה מעורב בחברת אפקון אלקטרו מכניקה. הוא מפנה בהקשר זה לסעיף 8.3.5.1 בפרק "עסקאות עם בעלי עניין" בתשקיף הנפקת המניות של פויכטונגר השקעות, שבו מתוארת לטענתו עסקה של פויכטונגר השקעות עם אפקון בקרה שלא עברה את הליכי האישור והדיווח. הטעם לכך היה, לפי הטענה, העובדה שעסקה זו בוצעה מכוח המנגנון התשקיפי. יגרמן ממשיך ומתאר כי בית המשפט המחוזי דחה טענה זו, בקובעו שבתשקיף של פויכטונגר השקעות שאליו הפנה יגרמן אין זכר לעסקה שעליה יגרמן התבסס. לטענתו של יגרמן, בית המשפט המחוזי טעה בכך (נוכח האמור בסעיף 8.3.5.1 הנ"ל).
76. לטענתו של יגרמן, בחינתו של המנגנון התשקיפי לגופו מובילה אף היא למסקנה שניתן היה להסתמך עליו לצורך העברת כספים מקבוצת פויכטונגר תעשיות למיאב ולבסט בית. יגרמן שב וטוען, כי את המונח "חברה קשורה" יש לפרש לפי גילוי דעת 29. לטענתו, זוהי הפרשנות ההגיונית והראויה לתשקיף.
77. יגרמן מוסיף וטוען כי מכל מקום, בזמן אמת הוא האמין בצורה כנה שניתן להעביר את הכספים למיאב ולבסט בית מכוחו של המנגנון התשקיפי. בהקשר זה, הוא טוען שבית המשפט המחוזי שגה בקובעו שהוא נמנע מלבחון את התוקף החוקי של העברת הכספים. יגרמן טוען שקביעתו זו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת ואינה מפורטת דיה, בין היתר בהתייחס למועד שבו התעורר חשדו של יגרמן באשר לאפשרות לסמוך על המנגנון התשקיפי. בנוסף, יגרמן טוען שהמדינה לא טענה בבית המשפט המחוזי כי הוא "עצם את עיניו". לטענתו, המדינה טענה שגרסתו המקורית של יגרמן כלל לא התייחסה מפורשות למנגנון התשקיפי, ושטענתו כי פעל מכוח מנגנון זה היא גרסה מאוחרת.
78. הטענות של יגרמן בנושא עבירות הגניבה – יגרמן תוקף גם את הרשעתו בעבירות הגניבה בגדרם של האישומים הראשון, השני, הרביעי והשביעי. טענותיו מתמקדות באישום הראשון, אולם ככל שאלה יתקבלו יש בהן כדי להשליך גם על הרשעתו באישומים נוספים. אשר לאישום הראשון, יגרמן טוען כי לא התקיים היסוד שעניינו כוונה לשלול שלילת קבע את הכספים, אצל מי מהמערערים. יגרמן טוען כי במועד משיכת הכספים הייתה למערערים יכולת אובייקטיבית להחזיר את הכספים. את טענתו זו ביסס יגרמן על הנתונים הבאים: למיאב היו מתוכננים פרויקטים לביצוע במועד קרוב לתקופה הרלוונטית, שעתידים היו להניב לחברה לטענתו של יגרמן כ-14,000,000 שקל; מהצהרות עושר פיננסי שהגישו גבעוני והבי לבנק הפועלים עולה כי שווי נכסיהם (הפנויים משעבודים ומהתחייבויות) עלה על 80,000,000 שקל; שווי
--- סוף עמוד 36 ---
האחזקות של המערערים והחברות שבשליטתם בחברות עלה על מלוא חובותיה של מיאב. בהמשך לכך, יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי שגה כאשר החיל מידת ודאות מוחלטת ביחס ליכולת השבת הכספים. לטענתו, אמת המידה המתאימה לבחינת יכולת החזרת הכספים היא של "מידת ודאות סבירה", וכי זו צריכה להיבחן בהתאם לנסיבות. כמו כן, יגרמן טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה על נאשם להוכיח שהיכולת הכלכלית להשיב את הכספים קיימת "בכל רגע נתון", נוגדת את ההלכה הפסוקה שלפיה לא נדרשת יכולת להשיב את הכספים בכל רגע נתון (בהפניה לע"פ 594/81 מדינת ישראל נ' אלוני, פ"ד לו(2) 57, 68 (1982) (להלן: עניין אלוני)). לבסוף, יגרמן טוען כי לא התקיימה כוונה לשלילת קבע לגבי הסכומים שהוחזרו על-ידי המערערים עובר לפתיחת החקירה נגדם (בסך כולל של 15,000,000 שקל).
79. יגרמן טוען עוד כי על-פי האמור בכתב האישום המתוקן לא ניתן היה להרשיעו בביצוע בצוותא של עבירות הגניבה באישום הראשון יחד עם גבעוני והבי. בראשית הדברים, הוא מצביע על כך שכתב האישום אינו נוקב במלים "ביצוע בצוותא" או "דיני שותפות", ואינו מפנה לסעיף 29 לחוק העונשין (אשר עוסק בביצוע בצוותא). הוא מוסיף וטוען כי רק בסיום פרשת התביעה הוא גילה שמיוחסת לו אחריות לגניבה במסגרת אישום זה מכוח דיני השותפות, מה שפגע ביכולתו להתגונן מפני האישומים נגדו. יגרמן מצביע על כך שבמהלך המשפט הוא טען שאין לאפשר לתביעה לשנות את חזית טיעוניה בסוגיית השותפות, אך בית המשפט המחוזי סירב לבקשות לעשות כן וקבע שהחלטה בטענות תינתן במסגרת הכרעת הדין. לטענת יגרמן, בית המשפט המחוזי לא נדרש לעניין בהכרעת דינו, והרשיע אותו מכוח ביצוע בצוותא ללא התייחסות לטענותיו בעניין. בהמשך לכך, יגרמן טוען שבהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי חסרים ממצאים עובדתיים שהיו נדרשים לצורך קביעה כי פעל בשותפות עם הנאשמים האחרים באישום הראשון. במסגרת כך, הוא טוען שמפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא ניתן להבין מה הייתה "התוכנית העבריינית המשותפת" לשלושה, וכי אף התביעה לא הצביעה על תוכנית כזו. מכל מקום, לטענתו של יגרמן, הוא עצמו לא היה "חיוני" לביצוע העבירות שנכללו באישום הראשון, בשים לב לכך שגבעוני והבי הם שהורו לאנשי הכספים של קבוצת פויכטונגר תעשיות להעביר את הכספים לחברות הפרטיות שבשליטתם, והם אף חתמו על העברות הכספים, בעוד שליגרמן עצמו, לטענתו, לא הייתה כל יכולת לתת הוראות מסוג זה. בהמשך לכך, יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי נמנע גם מלדון ביסוד הנפשי הנדרש לצורך ייחוס אחריות מכוח דיני השותפות.
--- סוף עמוד 37 ---
80. יגרמן מוסיף וטוען שלא היה מקום להרשיעו בעבירות הגניבה באישום הראשון במתכונת של הטלת אחריות ישירה. יגרמן טוען שהוא עצמו לא קיים את יסודות העבירה במישור העובדתי, ובכלל זה הוא טוען שלא מתקיימים בעניינו התנאי של "מחזיק כדין" בכספים שהועברו וכן התנאי של "שליחת יד".
81. בנוסף לכך, יגרמן תוקף את הקביעה כי עבירות הגניבה חלה בעניינו לגבי כספים בהיקף של 35,000,000 שקל. יגרמן מצביע על כך שחלק מהכספים שנלקחו הוחזרו על-ידי המערערים בטרם נמשכו מחדש כספים אחרים, כך שלטענתו הסכום שנגרע מקופתן של החברות הציבוריות לא עלה בשום שלב על סך של 21,400,000 שקל.
82. טענה נוספת של יגרמן נוגעת לקביעה של בית המשפט המחוזי לפיה סכום של 725,000 שקל נותר באמתחתו ולא הוחזר. לטענתו, המדינה הסכימה לכתחילה שסכום בסך של 800,000 שקל לא נותר בכיסו, אולם היא חזרה בה מהצהרה זו בסיכומיה וטענה כי אמנם הוחזרו לבנק הפועלים כספים בסכום כאמור, אלא שלא יגרמן היה הגורם שהחזיר אותם. יגרמן תוקף עמדה זו, שהתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, וטוען שהיא מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופם של דברים, הוא מוסיף וטוען שאף גורם אחר לא טוען כי הזרים סכום זה לחשבון הרלוונטי.
83. אשר לעבירות הגניבה שיוחסו לו באישום השני, יגרמן טוען כי כל הכספים שהועברו ממשב לקדי ונדונו במסגרת אישום זה היו החזר של חוב של משב כלפי קדי, ועל כן לקדי הייתה זכות בתום לב לקבלת הכספים. יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי לא קיים דיון מעמיק בכל אחד מהסכומים שהוצאו ממשב והועברו לקדי, ועל כן הוא מתקשה לתקוף את קביעותיו בעניין זה. עוד הוא טוען כי לא נערך דיון על-ידי בית המשפט המחוזי ביחס לכספים בסך כולל של 2,650,000 שקל שהועברו ממשב ליסקל ולחייל – ושגם ביחס אליהם הוא הורשע בעבירה של גניבה בידי מנהל במסגרת אישום זה. מכל מקום, כך נטען, לא הוכחה כוונה לשלול שלילת קבע איזה מהסכומים שעל בסיסם הורשעו המערערים בעבירות הגניבה בגדרו של האישום השני.
84. אשר לעבירת הגניבה שיוחסה לו באישום הרביעי, יגרמן טוען כי סכום של 2,004,000 שקל, שלגביו הורשע בגניבה במסגרת האישום הראשון, שימש בסיס להרשעתו גם במסגרת האישום הרביעי. על כן, הוא טוען כי יש לזכותו מעבירת הגניבה ביחס לסכום זה שהרי לא ניתן להרשיעו בגניבת אותו סכום פעמיים. בנוסף לכך, תוקף יגרמן את קביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לשימוש שנעשה בכספים שהועברו
--- סוף עמוד 38 ---
מסידי ובאשר לכך שההסכם בין בסט בית לבין ס.נ. הוא הסכם פיקטיבי. לחלופין, יגרמן טוען כי גם אם יישארו על כנן כל הקביעות וההכרעות של בית המשפט המחוזי בעניין זה, עדיין ניתן יהיה להרשיעו, לכל היותר, בניסיון לגניבה מפויכטונגר תעשיות במסגרת אישום זה, וזאת מאחר שמקופתה של פויכטונגר תעשיות לא נגרעו בסופו של דבר כספים בפועל כתוצאה ממתן הערבות.
85. אשר לעבירת הגניבה בגדרו של האישום השביעי, יגרמן טוען כי שיק של חברה המצויה בהקפאת הליכים אינו "דבר הניתן להיגנב", בשים לב לכך שבמצב דברים זה השיקים מאפשרים רק הגשת הוכחת חוב נגד החברה. יגרמן מוסיף וטוען כי כוונתו הייתה שהשיקים לא ייפרעו (וכך גם הבינו את הדברים האחים מימון), ועל כן לא ניתן לייחס לו כוונה לשלול את הכספים שלילת קבע. לבסוף, יגרמן טוען כי לא ניתן להרשיעו בעבירה של גניבה בידי מנהל, בשים לב לכך שהשיקים הועברו לידיו לאחר שפויכטונגר תעשיות נכנסה להקפאת הליכים, ומכאן שבעת הזו כבר לא ניתן לייחס לו מעמד של "מנהל". טענה דומה מפנה יגרמן גם כנגד הרשעתו בעבירות של מרמה והפרת אמונים בתאגיד בגדרו של אישום זה.
86. טענותיו של יגרמן ביחס להרשעה בעבירות של עובדים ומנהלים כלפי התאגיד – יגרמן טוען כי אם תישאר הרשעתו בעבירות הגניבה על כנה, הרי שאין עוד הצדקה להרשיעו בעבירות של עובדים ומנהלים בתאגיד (לפי סעיף 424 לחוק העונשין) באותם אישומים. יגרמן מבסס טענתו זו על קביעתו של בית המשפט המחוזי עצמו לפיה אין מקום להרשיע נאשם בעבירה אם בהתבסס על אותה מסכת עובדתית הוא הורשע בעבירה חמורה יותר (בפסקה 1847 להכרעת הדין). מכל מקום, יגרמן סבור שלא היה מקום להרשיעו בעבירות של עובדים ומנהלים בתאגיד בפרשה זו בשים לב לנתונים הבאים: לכך שלא נקבע באופן מחייב מה היה תפקידו בתאגיד; לעובדה שהוא לא שימש כעובד באף אחת מחברות הקבוצה; וכן בשים לב לכך שלטענתו לפויכטונגר תעשיות הייתה יכולת לקיים את מלוא התחייבויותיה.
87. טענותיו של יגרמן בנוגע להרשעתו בעבירות דיווח באישומים העשירי עד השנים-עשר – יגרמן טוען שבית המשפט המחוזי שגה בכך שהרשיע את המערערים באישומים העשירי, האחד-עשר והשנים-עשר בעבירת הדיווח הקבועה בסעיף 53(א)(4) לחוק ניירות ערך. יגרמן טוען כי סעיף 53(א)(4) כולל שתי חלופות עובדתיות: הראשונה – אי-קיום חובת דיווח; השנייה – גרימה לכך שדו"ח אשר הוגש יכלול פרט מטעה. לטענתו, הרשעתו של בית המשפט המחוזי את המערערים לפי סעיף זה התבססה על חלופה עובדתית שאינה קיימת בסעיף – גרימה להפרה של חובות דיווח. בנוסף לכך,
--- סוף עמוד 39 ---
יגרמן תוקף את קביעתו של בית המשפט המחוזי כי יש לתת פרשנות מרחיבה להטלת אחריות בגין אי-הגשת דו"חות, כך שהחלופה הראשונה תחול גם על מי שאיננו אורגן של התאגיד. בנוסף, ביחס לאישום העשירי ולאישום השנים-עשר טוען יגרמן כי לא הוכח שהיה בכוונתו להטעות משקיע סביר, יסוד נוסף שנדרש לצורך הרשעה בעבירה האמורה.
88. טענות נוספות של יגרמן – יגרמן מעלה בערעורו שורה של טענות נוספות הנוגעות לאישומים ספציפיים, כמפורט להלן.
89. באשר לאישום השני – יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקבע כי העברת המקדמות מאפקון התקנות ושירותים למשב הייתה עסקה חריגה (ומכאן, לטענתו, שלא היה עליה לעמוד בהליכי האישור והדיווח שקבע בית המשפט המחוזי).
90. באשר לאישום הששי – יגרמן משיג על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הוא לא יכול היה להסתמך על חוות הדעת המשפטית של עו"ד הייק שקבעה בזמן אמת כי הוא אינו נושא משרה משום שהיא לא התבססה על תשתית עובדתית מלאה ואף לא הייתה חד-משמעית. יגרמן טוען כי בית המשפט המחוזי לא פירט מדוע התשתית העובדתית שעליה נשענה חוות הדעת הייתה חסרה. כמו כן, הוא טוען שבית המשפט המחוזי שגה כשקבע כי חוות הדעת אינה "קונקלוסיבית".
91. באשר לאישום השביעי – יגרמן תוקף את הרשעתו בעבירות זיוף מתוך כוונה לקבל דבר. הוא טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הוא זייף את חתימתו של גבעוני, בשים לב לכך שהתביעה לא הגישה חוות דעת מומחה ביחס לחתימות על השיקים הנזכרים בגדרו של אישום זה. לחלופין, יגרמן טוען שהתביעה לא עמדה בנטל הנדרש כדי להוכיח שהוא פעל מתוך כוונה לקבל דבר במרמה מהאחים מימון.
92. באשר לאישום השמיני – יגרמן תוקף את הרשעתו בעבירה של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות. יגרמן סבור כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הייתה לו הרשאה גורפת מגבעוני ומהבי לפעול ולחתום בשמם אינה עולה בקנה אחד עם המסקנה כי הוא זייף את חתימתם. לצורך טענתו זו יגרמן עומד על כך שחתימה בהרשאה אינה עולה כדי זיוף. יגרמן אף מצביע על כך שלא היה לו כל מניע לזייף את חתימתם של גבעוני והבי בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי עצמו קבע שהם הוסיפו את חתימתם כל אימת שהתבקשו על ידו לעשות כן.