עיקרי התגובה של המדינה לערעורים
114. בתגובתה לערעורים שהגישו המערערים, המדינה טוענת שיש לדחות את כל טענותיהם – הן ביחס להכרעת הדין והן ביחס לגזרי דינם (שעליהם אף היא ערערה, כמפורט בהמשך).
--- סוף עמוד 46 ---
115. תגובת המדינה לערעורו של יגרמן כנגד הרשעתו בעבירות של גניבה בידי מנהל – המדינה טוענת – באמצעות באי-כוחה, עו"ד חנה קורין ועו"ד יוני לבני – כי יגרמן מילא במעשיו את כל היסודות הנדרשים לעבירה זו, ובכלל זה היא טוענת שהוכחה כוונתו לשלילת קבע (כמפורט בהמשך, טענות דומות מעלה המדינה גם בעניינם של גבעוני והבי). המדינה טוענת שאין כל נפקות לעובדה שחלק מהכספים שנדונו באישום הראשון הוחזרו לחברות, מאחר שהמועד הרלוונטי לבחינת השאלה האם הייתה כוונה לשלילת הקבע הוא מועד נטילת הכספים, ובשים לב לכך שגניבה אינה עבירה תוצאתית. המדינה טוענת כי בעת נטילת הכספים העמיד יגרמן את כספי החברות בסיכון שעה שלא הייתה ודאות כי יהיה בידו להשיב כספים אלה (והוא הדין, כאמור, גם לגבי גבעוני והבי). המדינה מוסיפה וטוענת כי המבחן המרכזי לבחינת קיומה של כוונה לשלילת קבע הוא מבחן סובייקטיבי, וכי המבחן האובייקטיבי נועד רק לשלילתו של פטור מאחריות במצבים שבהם הגנב מסתמך על תקווה לא-ריאלית להשיב את הכספים. לבסוף, המדינה טוענת כי לשיטתה, לצורך הכרעה בעבירה של גניבה בשליחת יד (לפי סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין), כלל לא נדרשת הוכחת היסוד שעניינו כוונה לשלילת קבע. לטענתה, יש להבחין בעניין זה בין גניבה על דרך של נטילה (שם נדרשת הוכחת יסוד זה) לבין עבירת הגניבה בשליחת יד. לטענת המדינה, אי-אזכורו של יסוד זה בלשון העבירה מוביל למסקנה שהוא אינו נדרש.
116. באופן ספציפי, המדינה טוענת כי יש לדחות את טענתו של יגרמן בדבר האפשרות הסבירה להשבת הכספים שנטלו מן החברות הציבוריות לנוכח העובדה שהיו באותה עת פרויקטים בתחילת ביצוע ולנוכח הצהרות העושר שהגישו גבעוני והבי (טענה שהועלתה גם על ידי גבעוני). בעניין זה, המדינה טוענת כי אם הונם הפרטי של גבעוני והבי היה מקור אפשרי לפירעון החוב, יש לתהות מדוע הוא לא שימש מלכתחילה להחזר ההלוואות. בהמשך לכך, המדינה טוענת שלא ניתן היה להסתמך על הרווח הגלום בפרויקטים שמיאב הייתה צד להם, כיוון שהתממשותו של רווח זה לא הייתה תלויה אך במיאב או במערערים. באופן כללי, המדינה טוענת כי אין מקום להכשיר משיכות כספים אסורות באמצעות הסברים בדיעבד. אדרבה, לטענת המדינה, החתירה לספק הגנה מיטבית לאינטרס הרכושי של בעלי המניות מחייבת לנקוט אמת מידה דווקנית בכל הנוגע ליצירת סיכון לאי השבת הכספים שניטלו ללא אישור.
117. המדינה טוענת עוד שיש לדחות את טענותיו של יגרמן באשר לסכום הכולל שלגביו נקבע כי בוצעה גניבה. היא טוענת שלעניין גובה הגניבה אין משמעות לסכום החסר בכל רגע נתון בקופות החברה, אלא לסכום החסר המצטבר. כמו כן, היא טוענת שאין להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי יגרמן נטל לכיסו סכום של
--- סוף עמוד 47 ---
725,000 שקל, שלא הוחזרו למי מהחברות הרלוונטיות. המדינה מדגישה כי הסכמתה לכך ש-800,000 שקל הוחזרו על-ידי יגרמן נגעה לסכום אחר, שאינו הסכום השנוי במחלוקת. יתרה מכך, לטענתה סוגיה זו היא בבחינת מעבר לנדרש, כיוון שמכל מקום יגרמן הורשע בגניבה כמבצע בצוותא.
118. תגובת המדינה לערעורו של יגרמן כנגד סיווגו כנושא משרה – המדינה מציינת שהיעדרה של הגדרה פורמאלית לתפקידו של יגרמן בקבוצה נובע ממעשיו של יגרמן עצמו, שנמנע מלהחזיק בתפקיד בכיר במכוון על מנת ליהנות מחופש פעולה בהתנהלותו. לשיטת המדינה, קבלת הטענה שהכרעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה לוקה בעמימות תיצור מצב שבו חוטא יוצא נשכר, בשים לב לכך שיגרמן עצמו הוא שגרם לעמימות זו בנוגע לתפקידיו בקבוצה. בנוסף לכך, המדינה טוענת שהימנעותו של בית המשפט המחוזי מלהגדיר תפקיד קונקרטי שאותו מילא יגרמן נובעת גם מכך שמרבית התפקידים הרלוונטיים בחברה אינם מכסים את רוחב הפונקציות שמילא, אשר חרגו מעל ומעבר להיקף התפקיד המקובל של נושא משרה בתאגיד.
119. בנוסף לכך, המדינה טוענת כי יש לדחות את טענתו של יגרמן בעניין הסתמכותו על חוות דעת של עו"ד הייק באשר לאי-היותו נושא משרה. ראשית, כך נטען, חוות הדעת התקבלה מעו"ד הייק בינואר 2002, זמן רב לאחר שהחל יגרמן לפעול בחלק מהחברות הציבוריות; שנית, עו"ד הייק לא קבע בחוות הדעת מסמרות בנוגע למעמדו של יגרמן, והותיר למעשה את ההכרעה בעניין בידי פויכטונגר תעשיות.
120. תגובת המדינה לערעורו של יגרמן בעניין השליטה – המדינה מדגישה כי שיעור האחזקות של משב בפויכטונגר תעשיות (שעמד, כזכור, על 24.99% מזכויות ההצבעה) נבע מפיצול מכוון של רכישת המניות על-ידי משב מבעלי המניות הקודמים של פויכטונגר תעשיות. המדינה מוסיפה שהענקת אחזקה בהיקף של יותר מ-24.99% למשב הובטחה למעשה על-ידי אותה אופציית "פוט" שניתנה למוכרים (ראו לעיל בפסקה 8(ג)), ובמסגרתה היה בכוחם לחייב את משב לרכוש מהם את יתרת המניות. בעניין זה, המדינה טוענת ששני הצדדים היו מעוניינים בהשלמת העסקה, ומצביעה על כך שמשב הפקידה בנאמנות ערבות בנקאית שגובהה תאם את סכום התמורה שהייתה עתידה להשתלם עבור יתרת המניות. עוד מוסיפה המדינה בעניין זה כי עם השלמת חלקה הראשון של העסקה התפטרו חברי הדירקטוריון של פויכטונגר תעשיות ובמקומם מונו מי ששימשו גם כחברי הדירקטוריון של משב. בכך, לטענתה, משב קיבלה דה-פקטו אמצעי מרכזי להתוויית מדיניות פויכטונגר תעשיות, ולכן יש לראותה כבעלת שליטה באחרונה.
--- סוף עמוד 48 ---
121. המדינה סבורה עוד כי טענתו של יגרמן לפיה לפני מכירת המניות למשב ההתייחסות אל פויכטונגר תעשיות הייתה כאל חברה ללא בעל שליטה (וראו לעיל בפסקה 71) היא טענה "מניפולטיבית". בעניין זה, המדינה טוענת שההחזקה המצטברת של המוכרים (בשיעור של 40% מהמניות של פויכטונגר תעשיות) נוצרה "אד-הוק" לצורך המכירה למשב, וכי לעזי פויכטונגר, בעל המניות העיקרי מבין המוכרים, היו רק 17% מהמניות.
122. המדינה טוענת עוד כי בעניין השליטה יגרמן אינו יכול להסתמך על חוות דעתו של עו"ד הייק ועל עמדת הרשות לניירות ערך. אשר לחוות דעתו של עו"ד הייק, המדינה טוענת כי לא ניתן לקבוע על בסיסן ממצאים חד-משמעיים (ומצביעה, בהקשר זה גם על העובדה שהעסקאות המתוארות ב"חוות דעת" אלה נבחנו תוך התייחסות ל"הנחת שליטה"). מכל מקום, לטענת המדינה, דבריו של עו"ד הייק בחוות דעת נוספת שכתב ביום 5.6.2002 עולים לטענתה בקנה אחד עם הטענה כי משב רכשה שליטה בפויכטונגר תעשיות. אשר להסתמכות הנטענת על עמדת הרשות לניירות ערך, המדינה מציינת כי בבסיס טענה זו עומדת טיוטת תשקיף שערך עו"ד הייק, אלא שהניסוח אשר בו בחר עו"ד הייק בטיוטת התשקיף היה זהיר ולא שיקף עמדה נחרצת.
123. המדינה טוענת שאין ממש בטענות של יגרמן כי לא ניתן לייחס לו ולשאר המערערים ביצוע בצוותא של העבירות בפרשה זו, ובעיקר של העבירות באישום הראשון. בעניין זה, המדינה טוענת כי לעתים די בכך שכל אחד מהמערערים ביצע חלק מהיסודות העובדתיים של העבירה, ואפילו חלק קטן ביחס לאחרים, כדי לבסס אחריות שלהם מכוח דיני השותפות. המדינה מוסיפה וטוענת כי בענייננו כל אחד מהמערערים היה מעורב בביצוע העבירות, גם אם הדברים נעשו בהנהגתו של יגרמן.
124. אשר לטענותיו של יגרמן בעניין אי-יכולתו להתגונן כנגד האשמתו ב"ביצוע בצוותא", טוענת המדינה כי ניסיונו של יגרמן לנצל את העובדה שכתב האישום לא נקב בסעיף 29(ב) לחוק העונשין הוא "מאוחר וחסר תום לב". זאת, בשים לב לכך שניסיון זה לא תואם את קו ההגנה שלו. המדינה מצביעה על כך שיגרמן טען טענות רבות במהלך המשפט שלא נגעו אליו במישרין כמבצע יחיד אלא לאחריותם של המערערים האחרים (בין היתר, טענות בעניין השליטה וטענות הנוגעות למועד פירעונה של ההלוואה שניתנה לחברות הפרטיות מבנק הפועלים). בהמשך לכך, המדינה טוענת כי אף ללא אזכור מפורש של סעיף 29(ב) לחוק העונשין, עובדות כתב האישום מתארות בבירור ביצוע בצוותא. המדינה טוענת אפוא כי יגרמן הבין היטב שמיוחס לו ביצוע
--- סוף עמוד 49 ---
בצוותא, וכי הוא התגונן בהתאם במהלך המשפט. מכל מקום, המדינה מדגישה כי בתום פרשת התביעה (וקודם לתחילתה של פרשת ההגנה) הובהר מפורשות ליגרמן כי התביעה רואה בו מבצע בצוותא.
125. המדינה טוענת גם שאין מקום לקבל את טענתו של יגרמן כי להעברת הכספים שנדונה באישומים הראשון והרביעי היה בסיס חוקי במה שכונה המנגנון התשקיפי. לטענת המדינה, נקודת המוצא בבחינתה של סוגיה זו היא כי תשקיף, ככל מסמך אחר בעל תוקף נורמטיבי, יש לפרש על-פי משמעותם הרגילה והמקובלת של המונחים הנזכרים בו. בהקשר זה, המדינה טוענת כי הפרשנות הרגילה והמקובלת של המונח "חברה קשורה" בענייננו היא זו הקבועה בחוק ניירות ערך ובתקנות פרטי התשקיף. המדינה טוענת כי יגרמן לא הצליח להוכיח כי, בניגוד לכך, ההגדרה הקובעת היא דווקא זו המופיעה בגילוי דעת 29. בהמשך לכך, המדינה סבורה שלא ניתן להסיק מעסקאות קודמות שבוצעו את מה שיגרמן מבקש ללמוד באשר למנגנון התשקיפי. לשיטת המדינה, העסקה הקודמת שאליה יגרמן מפנה בערעורו אמנם הייתה עסקת בעלי עניין החוסה תחת המנגנון התשקיפי, אולם במועד עריכתה פויכטונגר השקעות הייתה חלק מקבוצת פויכטונגר תעשיות, ולכן הייתה זכאית לחסות תחת כנפיו של מנגנון זה. המדינה טוענת עוד כי התנהלותו של יגרמן במהלך המשפט מלמדת כי הוא היה מודע לחולשתה של הפרשנות שהוצעה על ידו למנגנון התשקיפי. המדינה מבססת טענתה זו על כך שיגרמן נמנע מלטעון בעניין זה בתגובה לכתב האישום, וכי בהמשך הוא טען שהפרשנות האמורה נתמכה בחוות דעת משפטית, אך במהלך המשפט לא הציג חוות דעת כתובה בעניין.
126. המדינה טוענת כי יש לדחות את טענתו של יגרמן ביחס לאישום השני. בכלל זה, היא טוענת שאין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לכספים שנמשכו ממשב לחשבון קדי, שהתבססו בין היתר על ממצאי מהימנות בעניין הגרסה שהציג יגרמן בעדותו. מעבר לכך, לטענת המדינה, כל הסכומים שלגביהם טען יגרמן כי הייתה לו זכות לקבלם לא היו אלא כספים שנמשכו מחשבונן של החברות הציבוריות וליגרמן (או לקדי) לא הייתה כל זכות בהם.
127. אשר לטענת ההסתמכות על חוות דעתו של עו"ד הייק בכל הנוגע להעברת המקדמות למשב (על רקע העברת פעילותה של אפקון התקנות ושירותים בתחום מיזוג האוויר למשב), המדינה טוענת כי זו נדחתה על רקע עדויות בדבר המצג העובדתי שעמד ביסוד האמור בחוות הדעת. המדינה מוסיפה כי בית המשפט המחוזי הגיע
--- סוף עמוד 50 ---
למסקנה שחוות הדעת נשענה על מסד עובדתי רעוע ומגמתי. על כן, לטענת המדינה, גם אם היה מעיד עו"ד הייק, לא היה בכך כדי לשנות את ההכרעה בעניין.
128. לבסוף, המדינה טוענת כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה העברת פעילות מיזוג האוויר למשב הייתה עסקה חריגה, בשים לב לעיתוי של העברת המקדמות ולשיעורה היחסי החריג של המקדמה בהשוואה לגודלה של העסקה.
129. אשר לאישומים הרביעי והחמישי, המדינה טוענת כי אין רלוונטיות לטענתו של יגרמן שכבר הורשע בגניבת סכום של 2,004,000 שקל במסגרת האישום הראשון. המדינה מסבירה כי במסגרת האישום הרביעי הורשע יגרמן בגניבת הערבות הבנקאית שהוצאה מפויכטונגר תעשיות, ולא בגניבת הכספים שהתקבלו בזכותה של ערבות זו. בכל הנוגע לטענות הנוספות הנוגעות לאישומים הרביעי והחמישי, המדינה שבה וחוזרת על מכלול טענותיה בערכאה הדיונית, וטוענת כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי.
130. אשר לאישום הששי, המדינה טוענת כי האופן שבו ראו בעלי התפקידים ונושאי המשרה בחברות הציבוריות את יגרמן מחזקת את קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה חוות הדעת שניתנה בעניין מעמדו של יגרמן בחברות אינה "קונקלוסיבית".
131. אשר לאישום השביעי, המדינה טוענת כי אין ממש בטענתו של יגרמן לפיה שיק של חברה המצויה בהקפאת הליכים אינו "דבר הניתן להיגנב". זאת, בשים לב לכך שגם בשלב האמור ניתן לנקוט הליכים משפטיים כדי לממש את השיק, שלא על דרך של הפקדה בבנק באופן ישיר. בדומה לכך, המדינה סבורה שיש לדחות את טענתו של יגרמן כי לא ניתן לייחס לו עבירות של גניבה בידי מנהל ושל מרמה והפרת אמונים בתאגיד בגדרו של אישום זה מאחר שבתקופה הרלוונטית פויכטונגר תעשיות כבר הייתה מצויה בהקפאת הליכים. המדינה טוענת שמינויו של המנהל המיוחד לפויכטונגר תעשיות לא הפקיע את סמכויותיהם נושאי המשרה בה. מכל מקום, המדינה טוענת שנגישותו של יגרמן לכספים שנטל במסגרת אישום זה נבעה מתפקידו בחברה, כך שאין לקבל את הטענה לפיה לא היו לו חובות אמון כלפיה. ביחס לשאר טענותיו של יגרמן בעניינו של אישום זה, סבורה המדינה כי אלה תוקפות ממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים של בית המשפט המחוזי ואין מקום לקבלן.
132. אשר לאישום השמיני, המדינה טוענת שאין ממש בטענתו של יגרמן כי לא ניתנה לו אפשרות להתגונן מפני הרשעתו בעבירה של קבלת דבר במרמה מכוח סעיף 184
--- סוף עמוד 51 ---
לחוק סדר הדין הפלילי. בעניין זה, המדינה טוענת כי רכיב המרמה שבו הורשע יגרמן נגע למצג השווא שיצר כלפי גולדשטיין באשר לכך שהוא בעל זכות בשיק שמסר לו. המדינה ממשיכה וטוענת כי רכיב זה (של מרמה) הוא רלוונטי גם לעבירת הגניבה שבה יגרמן הואשם (ושמפניה התגונן). אשר לטענה כי גולדשטיין כלל לא טען שהוא רומה, המדינה מצביעה על כך שגולדשטיין מסר בהודעתו (שהוגשה תוך הסכמה לגבי אמיתות תוכנה) כי הפגיעה בו מצד יגרמן בשל האירועים מתמקדת "במישור האישי ובהפרת האמון". לבסוף, ביחס להרשעתו של יגרמן בזיוף במסגרת אישום זה, המדינה טוענת כי ההרשעה נשענת על יסודות מוצקים, וביניהם: עדויותיהם של גבעוני ושל הבי, אשר במסגרתן הם הכחישו כי חתמו על השיק הנדון; זיהוי של מז"פ כי החתימות הנחזות להיות חתימותיהם של גבעוני והבי אינן חתימותיהם; וכן דבריו של יגרמן עצמו לפיהם גבעוני והבי חתמו על השיק בנוכחותו.