בסופו של יום עלה בידי הזרע לקבל כתב הרשאה לתכנון: ביום 29.5.2002 מנהל מחוז תל-אביב במינהל יידע את ברודנר כי בישיבה שהתקיימה ביום 21.5.2002 הוחלט לאשר את בקשת הזרע לקבלת הרשאה לתכנון (ת/344). כתב ההרשאה עצמו נחתם כחודשיים לאחר מכן, ביום 28.7.2002 (ת/346א'). המדינה, ובית משפט קמא, ייחסו חשיבות בהקשר זה להתבטאות של ברודנר, לפיה הוא התרשם שמנהל מחוז תל-אביב במינהל, לא היה שלם עם ההחלטה וכי הוא הרגיש ש'כופפו לו את היד'.
להלן יפורטו טעמיו של בית משפט קמא לקביעה כי 120,000 דולר מהסכום שאישרה ועדת ההיגוי לדכנר אכן היו מיועדים לתשלום שוחד.
היעדר חשבוניות
11. לגרסתו של דכנר, תשלום הסכום שיועד לשוחד (לפי החלטת ועדת ההיגוי מיום 28.1.2002) הועבר לידיו בשתי המחאות – המחאה ראשונה על סך 341,040 ש"ח, השווים ל-70,000 דולר (ת/333ב) ודכנר הוציא קבלה על סכום זה ביום 2.6.2002 (ת/333). ההמחאה השנייה על סך 243,600 ש"ח, השווים ל-50,000 דולר, הועברה לדכנר ביום 24.6.2002 (ת/334ג). בגין שני תשלומים אלה הורה דכנר להנהלת החשבונות שלו שלא להוציא חשבוניות, ואילו בגין יתרת הסכום שאושר לתשלום, 30,000 דולר, כן הוצאה חשבונית. כלומר, בסופו של יום לא הוצאו חשבוניות עבור שני תשלומים שהועברו לדכנר ושמסתכמים בסך של 120,000 דולר, זאת מתוך הסכום של 150,000 דולר שאישרה ועדת ההיגוי לתשלום.
--- סוף עמוד 291 ---
בעדותו ביקש דכנר לבסס את גרסתו לפיה 120,000 הדולר, ששולמו לו לפי החלטת ועדת ההיגוי נועדו למטרות שוחד, בין היתר, על כך שהוא לא הוציא בגין תשלומים אלה חשבוניות. דכנר הסביר, כי התשלום הועבר לידיו למטרת שוחד, ולא כהכנסה, ואילו היה מוציא חשבוניות הוא היה נדרש לשלם על כך מס ועל כן נמנע מלעשות כן. לעומת זאת, בגין יתרת הסכום שאושר לתשלום – סך של 30,000 דולר, ושלפי גרסתו של דכנר לא נועדה בעבור שוחד אלא כעמלה, כן הוצאה חשבונית.
בפני בית משפט קמא נחלקו הצדדים בשאלה העובדתית, האם אכן לא הוצאו חשבוניות בעבור הסכום של 120,000 דולר, כטענתו של דכנר, ומה המשמעות שיש לייחס לנתון זה.
באשר למחלוקת העובדתית בשאלה האם הוצאו חשבוניות אם לאו בעבור חלק מהסכום האמור, קיבל בית בית משפט קמא את גרסתו של דכנר ודחה את ניסיונותיו של קלנר להראות כי הוצאה חשבונית עבור חלק מהסכום. בית משפט קמא ביסס את קביעתו של שורה של ראיות, שאין צורך לפרטן כאן נוכח מסקנתי, שתפורט להלן, שלפיה גם בהנחה שאכן לא הוצאה כל חשבונית בגין הסכום האמור או חלקו, אין בכך כדי להוות נתון התומך במסקנה מרשיעה.