2. העסקה התקדמה בעצלתיים, וביום 15.5.2003 שלח מנהל המינהל (בשנים 2008-2001) יעקב אפרתי (להלן: אפרתי), הוא הדמות השנייה הצריכה לעניין, מכתב ליועץ המשפטי לממשלה שבו ביקש להאיץ את סיום בדיקת טיוטת ההסכם המפורט שהתגבש בין תעשיות מלח לבין המינהל ולהכריע בדבר גורל העסקה (להלן: מכתב אפרתי). במכתב זה הביע אפרתי עמדתו שלפיה יש לאשר את העסקה. ביום 20.8.2003 החליט המינהל לאשר את ההסכם שהתגבש אותה עת עם תעשיות מלח ולהביאו לאישור מועצת מקרקעי ישראל, אישור אשר ניתן ביום 22.10.2003. להשלמת התמונה יוער כי לאחר שהוגשו שתי עתירות בעניין ההסכם, ניתן ביום 28.10.2003 "צו ביניים ארעי" שהורה למדינה להימנע מלפעול על פיו. ביום 21.7.2013 התקבלה במועצת מקרקעי ישראל החלטה שעניינה "שינוי יעוד בקרקע המוחזקת בחוזה חכירה למטרת תעסוקה עתיר שטח". החלטה זו ביטלה, הלכה למעשה, את החלטת המועצה מיום 22.10.2003. ביום 20.11.2013 אישרה המנהלת הכללית של משרד האוצר את החלטת המועצה בהתאם לסמכותו של שר האוצר – אשר הואצלה לה – לפי סעיף 40(ג) לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985, והעתירות נמחקו בהסכמת העותרות (בג"ץ 9591/03
--- סוף עמוד 464 ---
התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' מועצת מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] פסקאות 3-1 (20.3.2014)).
3. ובחזרה לענייננו. עותק ממכתבו של אפרתי נשלח, למחרת היום, למאיר רבין – האחרון שיש להציגו. רבין הוא אחיינו של אפרתי (ובמהופך: אפרתי הוא דודו של רבין). בתקופה הרלוונטית הועסק רבין כשכיר בחברת ש.א.ד שבבעלות עד המדינה בפרשת הולילנד, שמואל דכנר (להלן גם: דכנר). ממאי 2003 ועד לפברואר 2004 אישר דנקנר, בשם תעשיות מלח, תשלום שלושה תשלומים לרבין שהיקפם הכולל כ-1.3 מיליון ש"ח (כולל מע"מ). תשלומים אלה הועברו, בהוראת דנקנר, מתעשיות מלח לחברת ש.א.ד כנגד שלוש חשבוניות שהוציאה חברת ש.א.ד לתעשיות מלח שעל גבן נכתב "עסקאות ייעוץ". חשבוניות המס נכללו, בהוראת דנקנר, בספרי הנהלת החשבונות של תעשיות מלח, כחשבוניות בגין ייעוץ שנתנה חברת ש.א.ד.
4. מערכת היחסים בין שלוש הדמויות – דנקנר-רבין-אפרתי – היא שעומדת במוקד דיון זה. מדוע מצא דנקנר לשלם לרבין (דרך תעשיות מלח ומשם לש.א.ד) סך זה של כ-1.3 מיליון ש"ח? האם היה זה – כטענת המאשימה, וכקביעת בית המשפט המחוזי – נוכח סיכום בין השניים שלפיו רבין יעביר כספי שוחד לאפרתי, כדי שזה יפעל מכוח תפקידו כמנהל המינהל לקידום העסקה עם תעשיות מלח; וכדי שרבין יניע אותו למשוא פנים או להפליה פסולה? או שמא – כטענת המערערים וכסברת חברי השופט נ' הנדל – לא ניתן לשלול מעבר לספק סביר את האפשרות שדנקנר עשה זאת בשל כך שרבין פעל באורח לגיטימי לקידום עסקת תעשיות מלח?