--- סוף עמוד 499 ---
המדינה פרט רבין שיקים בסך כולל של כ-40 מיליון ש"ח בקרוב (פרוטוקול הדיון, עמ' 6662 ש' 11-10); וכי בחודשים יוני-יולי 2003 לבדם (סמוך לאחר העברת התשלום הראשון מדנקנר לרבין, באמצעות חשבונית ש.א.ד) פרט רבין אצל חלפנים שונים שיקים של עד המדינה בסך של 655,250 ש"ח – מרביתם לפקודת רבין וחלקם מחשבונו הפרטי של עד המדינה (לדוגמא ת/811א ו-ת/811ב). כלומר, באותה עת ממש הגיעו לידי רבין כספים רבים מדכנר. גם אם לא ניתן לקבוע אפוא מהו הסכום המדויק שמצא את דרכו לרבין, אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שניתן לראות בו "מקבל" במובנו של מונח זה בסעיף 295(ב) לחוק העונשין בהתקיים יתר התנאים. הייתי מציע אפוא לחברי כי נרשיע גם את רבין בעבירה לפי סעיף זה.
טענות לטובת הימנעות מהרשעה
88. בערעורו טוען דנקנר כי אף אם השתכללה בעניינו עבירה של "שוחד הנעה", בכל מקרה יש להימנע מהרשעתו בה וזאת בשל אחת משלוש טענות חלופיות: טעות במצב משפטי, טענה שלה שותף גם רבין; הגנה מן הצדק; והחלה פרוספקטיבית. לא מצאתי כי טענות אלו מצדיקות הימנעות מהרשעת המערערים. דין הטענה לטעות במצב משפטי להידחות באשר טענה זו נטענה בעלמא, מבלי שהובאו ראיות המקימות ספק סביר בכך שהטעות – ככל שהתרחשה – הייתה בלתי נמנעת (ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, פ"ד סב(3) 307, 353 (2007)). ממילא, המעשים נעשו תוך ניסיון עקבי לטשטש ולהסתיר את ההתקשרות בין דנקנר לבין רבין, ועל כן ברי כי אין מדובר בטעות כנה ובתום לב (שם, בעמ' 354). הוא הדין גם ביחס לטענת ההגנה מן הצדק, שבמרכזה סברתו של דנקנר כי לו המאשימה הייתה מייחסת לו מלכתחילה עבירת "שוחד הנעה" – ולא עבירה של "שוחד כסף" – לא הייתה היא מגישה נגדו כתב אישום. לדברי דנקנר, העמדתו לדין בעבירה זו מהווה אכיפה בררנית לעומת אחרים שנהגו, ונוהגים, באורח דומה – וכנגדם לא מוגשים כתבי אישום. כידוע, לרשויות האכיפה מסור שיקול דעת רחב בהחלטה להעמיד לדין, הגם ששיקול דעת זה כפוף למגבלות הרגילות החלות על שיקול הדעת המינהלי (ראו למשל ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, [פורסם בנבו] פסקה 29 (10.9.2013) (להלן: עניין פרץ)). בעניינו, הטענות שהשמיע דנקנר היו כלליות בלבד ואין די בהן כדי לסתור את חזקת התקינות המינהלית. מכל מקום, שוכנעתי שמדיניות האכיפה והתנהלות המאשימה בהליך לפני בית המשפט המחוזי התבססה על שיקולים עניינים (ע"פ 8204/14 זלום נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 23 (15.4.2015); עניין פרץ, פסקה 38). טענתו השלישית של דנקנר היא כי נוכח תקדימיות ההרשעה בעניינו יש להחיל את פסק הדין החלה פרוספקטיבית. דין טענה זו