דיון והכרעה
היסוד העובדתי
10. יסודותיה של עבירת השוחד נסקרו לעיל בהרחבה, ולא נשוב על הדברים אלא בהיקף הדרוש לעניינו של לופוליאנסקי. כפי שצוין, לשם הרשעת נאשם בעבירת שוחד נדרש בית המשפט להשתכנע כי נתקיימו כל יסודותיה העובדתיים של העבירה וכמו כן כי התקיים אצל הנאשם היסוד הנפשי הדרוש. כאמור לעיל, היסוד העובדתי של עבירה זו מורכב משלושה רכיבים: (1) על נוטל השוחד להיות עובד ציבור; (2) על עובד הציבור ליטול מתת כלשהי שניתן להתייחס אליה במהותה כאל שוחד; (3) נטילת המתת היא בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור (ע"פ 5046/93 מדינת ישראל נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2, 9 (1996) (להלן: עניין הוכמן)). בהעדר מחלוקת על התקיימותו של הרכיב הראשון (היותו של לופוליאנסקי עובד ציבור בתקופה הרלוונטית), נותר לבחון את התקיימותם של הרכיבים השני והשלישי. תחילה לרכיב
--- סוף עמוד 530 ---
השני: אם ניתן להשקיף על המתת שניתנה – תרומות ליד שרה ותרומה לישיבת הבן – כעל מתת שהיא שוחד.
תרומה – "מתת" שהיא שוחד?
11. לופוליאנסקי סבור כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי נעדר אבחנה מוסרית-נורמטיבית בין מעורבות בעידוד תרומות גלויות לארגון חסד ולמטרותיו לבין מעשה נטילת שלמונים לכיסו של עובד הציבור. בערעורו ציין לופוליאנסקי כי התרומות השונות נתרמו למנגנון גיוס התרומות העצמאי של יד שרה; וכי אף תרומה או חלק ממנה לא נלקחה לכיסו. משכך סבור לופוליאנסקי כי אף אם הייתה בעייתיות בקבלת התרומות ביד שרה, ואף אם תרומה זו או אחרת עוררה ניגוד עניינים מסוים, הרי שעובדות אלו כשלעצמן אינן מגבשות את עבירת השוחד.
12. אקדים אחרית לראשית ואומר כי לשיטתי, בהתקיים יתר התנאים הדרושים, קבלת תרומות בגוף הקשור לעובד ציבור יכולה לגבש את עבירת השוחד. לא מצאתי אפוא כי בנקודה זו יצאה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי. עבירת לקיחת השוחד הקבועה בסעיף 290 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) הוגדרה בחקיקה הפלילית כך שמצבים רבים – שונים ומגוונים – יבואו בגדרה. סעיף 293 לחוק העונשין, שכותרתו "דרכי שוחד", משמיע כי אין נפקא מינה בשוחד אם היה כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת (ס"ק (1)); ואם ניתן מידי הנותן באמצעות אדם אחר, לידי הלוקח או לידי אדם אחר בשביל הלוקח, אם לכתחילה או בדיעבד ואם הנהנה מן השוחד היה הלוקח או אדם אחר (ס"ק (5)). בפסיקתנו נקבע כי אין מדובר ב"רשימה סגורה" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 498 (1997) (להלן: עניין מרקדו)). על כן, בית משפט זה היה נכון להכיר במצבי דברים רבים ככאלה המגבשים את יסודות העבירה (ראו, למשל: ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(2) 650, 657-656 (1988) (שם נקבע כי מתן הלוואה, אפילו בתנאים רגילים, עשוי להקים את עבירת השוחד וזאת בנתון לכוונת הנותן והמקבל של ההלוואה); ע"פ 121/88 מדינת ישראל נ' דרוויש, פ"ד מח(2) 663, 690-689 (1991) (להלן: עניין דרוויש) (שם נקבע כי מימון חופשות תחת מסווה של סמינרים וימי עיון נכנס בגדר טובת ההנאה הנדרשת לקיום יסודות עבירת השוחד)).