43. אחד הטעמים שאותם מנה בית המשפט המחוזי לדחיית גרסתו של שטרית לעניין ההלוואה היה כי בין דכנר לבין שטרית לא נחתם הסכם הלוואה, הסכם שהיה כולל, מטבע הדברים, פרטים על מועד פירעון ההלוואה המוסכם ועל תשלומי ריבית והצמדה נלווים. בית המשפט המחוזי עמד על כך שאם אכן היה מדובר בהלוואה, סביר כי הצדדים היו מסדירים את התנאים השונים להחזרתה, וזאת נוכח סכומה המשמעותי (מאות אלפי שקלים) ופרישתה משך שנים (הכרעת הדין, עמ' 406). בעובדה ששטרית לא הצביע על הסכמות מעין אלו, מצא בית המשפט תימוכין לכך שהעברות הכספים דנן לא היו בגדר הלוואה. בערעור טוען שטרית כי לא היה מקום לייחס משקל לכך שלא נחתם בין הצדדים הסכם הלוואה, שכן לטענתו דכנר סירב לערוך עמו הסכם כזה חרף בקשתו המפורשת, נוכח האינטרס שהיה לו לשמור על עמימות כוונותיו ביחס לאופי הסיוע הכספי. המשיבה מצדה סומכת ידיה על קביעות בית המשפט המחוזי.
44. להשקפתי, בדין התחשב בית המשפט המחוזי בהעדרו של הסכם הלוואה כאינדיקציה לכך שגרסת ההלוואה אינה מסתברת (וזאת הגם שאין מדובר בעובדה בעלת חשיבות מכרעת). אכן, אין הכרח כי הסכמה לעניין מתן הלוואה תועלה על הכתב, והעובדה שדכנר ושטרית לא סיכמו ביניהם בכתובים מהם תנאי ההלוואה אין בה כשלעצמה כדי לשלול את המסקנה שאמנם דובר בהלוואה. ברם, אף אם נניח לטובת שטרית כי היה זה דכנר שביקש להימנע מהסכם כתוב כאמור, אין זה סביר, בשים לב לסכומים שבהם עסקינן, כי השניים לא הסכימו – ולו בעל פה – על תנאי ההלוואה. בחקירתו במשטרה ציין שטרית כי "[...] ההסכם בינינו היה שאני אפרע את ההלוואה שאני אוכל. אני רציתי לחתום איתו על הסכם ודכנר אמר לי שאין צורך
--- סוף עמוד 657 ---
בהסכם והצ'קים הם ההסכם הכי טוב שיש" (ת/576, ש' 139-137); ובעדותו בבית המשפט הוסיף: "ההסכם שלי או האמירה שלי עם דכנר הייתה שכשיהיה לך אז תחזיר לי, זה מה שסוכם" (פרוטוקול הדיון, עמ' 7366 ש' 28-27). נוכח היקף ההלוואה והשתרעותה על פני שנים ארוכות, ובנתון לממצאי בית המשפט המחוזי שבהם לא ראינו להתערב שלפיהם לא התקיימו בין דכנר לבין שטרית יחסי חברות, הסברים אלה אינם מניחים את הדעת. ניתן היה אפוא להסתייע בהעדרו של הסכם הלוואה לשם דחיית גרסת ההלוואה, הגם שאין מדובר בעובדה מכרעת, כפי שעולה גם מהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי.
(3) רישום הכספים כהלוואה בספרי חברת אמיאור
45. שטרית ביקש לתמוך את גרסת ההלוואה באופן שבו רשם דכנר את העברות הכספים הנדונות בספרי חברת אמיאור שבבעלותו. לטענתו, דכנר הורה לארז קומורניק (להלן: קומורניק), רואה החשבון של חברת אמיאור, לרשום במאזן החברה את העברות הכספים כ"הלוואה" שנתנה החברה לשטרית, וכך נרשם בפועל. עוד נטען כי בניגוד לדברי דכנר בבית המשפט, הרישום בוצע לא רק במאזן לשנת 2005, אלא גם בזה של השנה העוקבת. משכך, נטען כי לא ניתן לקבל את הסברו של דכנר שלפיו הרישום האמור נועד להונות את רשויות המס, ויש לקבוע כי דכנר ראה בהעברות הכספים לשטרית משום הלוואה.