70. בית המשפט המחוזי דחה גרסה זו במלואה. נקבע כי שטרית קרא את חוות הדעת וטענתו שלא עשה כן היא טענה "עקורה מהמציאות" שאף נסתרה בהצגת מכתב שכתב שטרית לבא כוחו דאז, שאליו צורפה חוות הדעת (ת/831); ושהלכה למעשה הוא פעל בניגוד לחוות דעת זו, שכן היה לו אסור בתכלית האיסור לקבל עבודות אדריכלות מעד המדינה. עוד נדחתה ההבחנה שלה ביקש שטרית לטעון בין יזם לבין מנהל פרויקט. צוין כי מדובר בהבחנה מלאכותית, שכן כשם שליזם הפרויקט אינטרסים בקידומו, כך גם מנהל הפרויקט מונע לטובת קידום הפרויקט והצלחתו של הפרויקט היא הצלחתו האישית, ולרוב גם הכלכלית.
71. גם עמדת המשיבה היא כי דין טענה זו להידחות. לדברי המשיבה, אף אם אכן המצב היה כפי שטוען שטרית שדימה לעצמו, ואמנם היה בידו אישור גורף מהיועץ המשפטי של העירייה לקבל למשרדו כל עבודה מכל לקוח, לא היה בכך כדי לפטור אותו לחלוטין מחבותו הפלילית לפי חוק העונשין. זאת, שכן אישור מהיועץ המשפטי של העירייה לקבל עבודה למשרדו של שטרית אינו מאפשר לקבל טובות הנאה הניתנות "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור, ובוודאי שאין בו אישור לקבל שוחד. המשיבה כופרת גם בטענה שלפיה שטרית טעה לחשוב כי קיים הבדל מהותי בין יזם הפרויקט לבין מנהלו. לדבריה, מדובר בגרסה כבושה, ומכל מקום אין בה כדי לשנות את אחריותו של שטרית בפלילים שכן התגבשות עבירת השוחד אינה תלויה בכך
--- סוף עמוד 669 ---
שנותן השוחד הפיק רווח כלכלי או אחר. עוד צוין כי ממילא בית המשפט המחוזי דחה את ההבחנה גם במישור העובדתי, בקבעו כי שטרית ידע כי דכנר הוא אחד מיזמי פרויקט הולילנד.
72. המשיבה סבורה כי ה"לבוש" הנכון לטענת שטרית הוא כי טעה טעות במצב דברים (לפי סעיף 34יח לחוק העונשין), שהובילה לטעות במצב משפטי (לפי סעיף 34יט לחוק העונשין). זאת, משום ששטרית טוען כי טעה במצב דברים וסבר שיש בידו "היתר" לקבלת עבודות פרטיות מכל אדם (הגם שלא היה היתר כאמור); ובהמשך, כי הסתמכותו על אותו היתר (שכאמור, לא ניתן) היא שהובילה אותו לטעות בדין, כאילו איסור השוחד אינו חל עליו. ניתוח זה של המשיבה מקובל עליי, והוא יפה גם להבחנה הנטענת בין יזם לבין מנהל פרויקט. לפיכך, יש להידרש תחילה לשאלה אם עומדת טענתו של שטרית באמות המידה שנקבעו בפסיקתנו לשם החלת הסייגים האמורים לאחריות הפלילית.
73. נפתח בטענת הטעות במצב דברים. סעיף 34יח לחוק העונשין מורה: