20. עד המדינה ציין בעדותו, כי משיצא יוסי אולמרט מחדרו, נתקל באברהם נתן, שבדיוק הגיע אליו למשרד, והאחרון שאל אותו מה עשה אצלו יוסי ומאיפה הוא מכיר אותו. לדבריו, סיפר לאברהם נתן כי נתן ליוסי אולמרט כסף והוא גם: "...ראה אותו עם שיקים ביד, שהוא יצא מהחדר, כנראה הוא היה עם השיקים ביד" (עמ' 121 לפרוטוקול).
21. כמוסכם ביניהם, זמן קצר לאחר מכן, פגש עד המדינה את יוסי אולמרט בקפה אפרופו בתל אביב ומסר לו שמונה שיקים נותרים, דחויים, כל אחד על סך 50 אלף ש"ח, להשלמת ה- 500 אלף ש"ח המובטחים (עמ' 122 לפרוטוקול). בהמשך, העיד עד המדינה, כי אולמרט התקשר אליו והודה לו (עמ' 123 ש' 13 לפרוטוקול). עד המדינה ציין, כי אלו הפעמים היחידות בהן פגש את יוסי אולמרט.
22. משקל עדותו של עד המדינה – כאמור, בית משפט קמא קבע, כי עדות עד המדינה לא תשמש בעניינו של אולמרט (כמו בעניינם של נאשמים אחרים שלא חקרו אותו נגדית) "לבנה בחומת ההרשעה", אלא רק "להארת התמונה העובדתית שהוכחה" ו"להסרת מיני כתמים".
23. כך גם נעשה ונבחן אנו את עדותו של עד המדינה ומשקלה, בהתאם לקביעת בית משפט קמא, כאמור בפרק הדן במשקל עדותו, ובאופן ספציפי לעניינו של אולמרט.
אי אמינותו של אהוד אולמרט
24. בית המשפט המחוזי מצא בשורה של נושאים מרכזיים את עדותו של אולמרט כבלתי אמינה. בית המשפט התרשם באופן חד משמעי מגרסתו של אולמרט וקבע, כי
--- סוף עמוד 708 ---
אולמרט לא העיד אמת וכי לא ניתן לייחס לעדותו כל משקל (עמ' 441-439, 452, 473, 486, 495 להכרעת הדין).
25. בית המשפט המחוזי מנה עניינים שונים בהם נתפס אולמרט לאי אמירת אמת. בקצרה, אציין, כי בין הדברים שהובילו את בית משפט קמא למסקנה, לפיה עדותו של אולמרט אינה מהימנה, ניתן למנות את תיאורו של אולמרט ליחסיו עם עד המדינה; תיאורו את עד המדינה כ"קמצן"; אולמרט ניסה להרחיק עצמו מעד המדינה, אלא שגרסה זו לא עלתה בקנה אחד עם עדותה של שולה זקן בדבר טיב היחסים בין השניים ואף לא עם העובדה שאולמרט הזמין את עד המדינה לשורה של אירועים שארגן; גרסתו של אולמרט בדבר תרומות שהעביר עד המדינה באמצעות זקן למערכות הבחירות שלו ולכיסוי גירעונותיו וכן ניסיונו של אולמרט להרחיק עצמו ממעורבות בנושאים אשר בהם סייע לעד המדינה.
26. לאחר בחינת הראיות, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין הצדקה להתערב בקביעות המהימנות של הערכאה הדיונית. כידוע, לערכאה הדיונית ששמעה וראתה את העדים והתרשמה מהם באופן בלתי אמצעי ישנו יתרון בולט על ערכאת הערעור. בעניין קצב הביאה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור את דבריו של המלומד קרמניצר שלפיהם "שונה מצבו של שופט החי רק מפי הפרוטוקול שבפניו ממצבו של השופט החי מפי הפרוטוקול בצרוף מה שקלט לפני כן ממראה עיניים ומשמע אוזניים של העדויות החיות אשר באו בפניו" (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 122 (10.11.2011) (להלן: עניין קצב) וההפניות שם; מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (תשמ"ד) (להלן: קרמניצר)). עוד עמדה השופטת נאור על כך שקריאת הפרוטוקול על ידי השופט היושב בערכאה הדיונית מחזירה ומרעננת את זכרונו ביחס לעדויות ששמע "ואל האותיות היבשות מצטרפים המראות והקולות" (קרמניצר; עניין קצב, שם). אין ספק, כי לערכאה דיונית היכולת להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים הבאים לפניה. פועל יוצא של יתרון זה של הערכאה הדיונית מצמצם את היקף יכולת ההתערבות של ערכאת הערעור (ראו גם ע"פ 7860/10 אלפסי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.2.2013); ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.11.2012); ע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.9.2012); ע"פ 6073/11 סגל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.6.2012); ע"פ 2694/09 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 6 (23.6.2010)). ברי, אפוא, כי לבית המשפט הרואה ושומע את העדים יתרון על פני התרשמותו העקיפה של בית המשפט לערעורים שרק קורא את העדויות (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 644 (2000)