בניסוח "כתב הסחיטה" הושקעו מאמצים רבים על ידי עד המדינה ועורכי דינו. עד המדינה אישר, כי כל מה שסיפר לעורכי דינו מופיע בראייה ת/404, כך שדבר לא "נותר על רצפת חדר העריכה" (עמ' 1898 ש' 29 – עמ' 1899 ש' 5 לפרוטוקול; עמ' 1782 ש' 23-21 לפרוטוקול; עמ' 4123 ש' 29-25, עמ' 4129 ש' 18-13 לפרוטוקול). מדובר במסמך שנולד כפרי מחשבה, תכנון ומטרה. עד המדינה העיד, כי במסמך זה נכללו טענות שקריות לגבי כספי שוחד ששילם כביכול לאנשים שונים, אשר בפועל לא התרחשו. עוד העיד עד המדינה, כי סכומי שוחד שלטענתו כן שולמו "נופחו" במסמך זה (עמ' 640 ש' 26-31, עמ' 644 ש' 31-24 לפרוטוקול).
--- סוף עמוד 765 ---
אכן, נושא המתת ליוסי אולמרט אינו מתואר במוצג ת/404. עם זאת, אין בכך בהכרח כדי ללמד על חפותו של אולמרט. שכן, נושא המתת שנתן עד המדינה ליוסי אולמרט עולה בפני אולמרט בשלהי 2009 עד תחילת 2010, כאשר קלנר פנה לאולמרט במהלך פגישה בבניין פלטיניום (בו עבדו השניים) והעלה בפניו נושא זה. קלנר העיד הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, כי למשמע דברים אלה אודות שוחד שהעביר עד המדינה בסך 500,000 ש"ח ליוסי, השיב לו אולמרט, כי אינו יודע על כך דבר, וביקש ממנו לחדול לאלתר מלערב אותו בענייניו של עד המדינה (ת/513 ש' 299-292 הודעת קלנר מיום 8.4.2010; ת/530 ש' 195 – הודעת קלנר מיום 11.7.2010; ת/532 ש' 151-133 – הודעת קלנר מיום 13.7.2010; עמ' 6131 ש' 34-26 לפרוטוקול; עמ' 6132 ש' 17 לפרוטוקול; עמ' 6324 ש' 33-21 לפרוטוקול; עמ' 6325 ש' 9-1 לפרוטוקול).
אולמרט טען בחקירתו, כי העברת הכספים ליוסי נודעה לו לראשונה רק בחקירת המשטרה והכחיש פניית קלנר אליו בעניין זה (ת/594 עמ' 210-209 – תמליל הודעת אולמרט מיום 11.7.2010; עמ' 7719 ש' 12-7 לפרוטוקול). בעדותו הראשית הסביר אולמרט, כי אכן ראה את קלנר במבואה, אלא שלא האזין לדברי קלנר, אלא פטר עצמו באומרו, כי סיים לשוחח על עניין עד המדינה (עמ' 7508 ש' 28-11 לפרוטוקול; עמ' 7719 ש' 13 עד עמ' 7721 ש' 30 לפרוטוקול).
בית משפט קמא דחה את גרסת אולמרט בקבעו, כי "נאשם 2 דיבר עם נאשם 8... בעניין המתת ליוסי אולמרט, מתת, שכזכור, מקומו נפקד מ'כתב הסחיטה', ברם, משמש נושא וענין בשיחת השניים, טרם פתיחת חקירת המשטרה" (עמ' 494 להכרעת הדין).
לא זו אף זו. וזה עיקר העיקרים. אין חולק – אף מצד עד המדינה – כי ת/404 הינו מסמך שקרי מיסודו, רווי בדיות, שקרים וכזבים. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אין להסתמך עליו כלל ועיקר – לא לחובתו של אולמרט ולא לזכותו. נראה, כי אין באמור ב-ת/404 ובמה שאינו אמור בו, כדי לאיין או לגרוע מקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא בעניין זה.