"משהביעה הכנסת אמון בממשלה, או סמוך ככל האפשר לאחר מכן, יצהיר ראש הממשלה בפני הכנסת הצהרת אמונים זו: 'אני [השם] מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה ולקיים את החלטות הכנסת'".
201. והנה, מי שכיהן בעבר כראש הממשלה, כשר בכיר וכראש עיריית ירושלים עבר עבירת שוחד. אולמרט ניצל את כוחו ומעמדו הציבורי הרם לטובתו האישית, ובכך פגע בטוהר המידות ובאמון הציבור במנגנון הציבורי ובשלטון.
202. ברוב דעות הוחלט לזכות את אולמרט מהאישום העיקרי בו הורשע בבית המשפט המחוזי, אך פה אחד הוחלט להותיר על כנה את הרשעתו של אולמרט בעבירה אחת. אולמרט קיבל מדכנר 60,000 ש"ח שהועברו באמצעות שולה זקן לטובת כיסוי גירעונות בחירות. בגין עבירת שוחד זו, נותן היום אולמרט את דינו בפנינו.
המלחמה בשחיתות מחייבת מאבק חסר פשרות. אם מי שהיה לראש ממשלת ישראל חטא בקבלת כספי שוחד, מה יחשוב האזרח הקטן על מנהיגיו, בבחינת אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? ככל שתפקידו של איש הציבור רם יותר, כך המעילה באמון הציבור קשה יותר. נטילת שוחד חותרת תחת מוסדות שלטון מתוקנים ופוגעת בהתנהלותה של מדינה חפצת חיים, ומכאן הצורך לפעול בנחישות וללא מורא על מנת למגר תופעות מעין אלה.
203. אין דין שווה לנותן השוחד וללוקח השוחד והמחוקק שמר על פער משמעותי בין עונשם של השניים. לוקח השוחד הוא עובד ציבור, מי שהציבור נתן בו את אמונו,
--- סוף עמוד 801 ---
וכנאמן הציבור הוא אמור לשרת את הציבור ולהעמיד נגד עיניו אך ורק את אינטרס הציבור. עובד ציבור שמעל בתפקידו כדי להפיק טובות הנאה או לשלשל כספים לכיסו או לכיסם של אחרים, מנצל את תפקידו הציבורי ופוגע באמון הציבור. ואילו נותן השוחד מנצל את ההזדמנות שנפלה בחיקו כדי "לקנות בכסף" תוצאות טובות, מהירות וקלות יותר, שאילולא השוחד, ספק אם היה זוכה להן.
204. ההגנה טוענת, כי דמותו של אולמרט הוצבה בכיכר העיר הווירטואלית ובאמצעי התקשורת, שלא חסכו שבטם בהתבטאויות חריפות, לעיתים מלאות בוז וארס, באופן קיצוני וחריג בהיקפו. לטענת ההגנה, בית משפט קמא לא העניק משקל מספיק לנזק הכבד ביותר שנגרם לאולמרט ולבני משפחתו, והם שילמו מחיר כבד טרם ההרשעה ולאחריה.
אני נכון להניח כי היקף הפרסומים הרחב הסב לאולמרט ולבני משפחתו בושה וצער, שהם כשלעצמם בבחינת "עונש שאינו כתוב בשום חוק" (דברי השופט ויתקון בע"פ 125/74 מירום נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(1) 57, 66 (1975)). אך בל נשכח. לפנינו פרשיה ציבורית חמורה. האינטרס הציבורי מחייב לבער את השחיתות, הגם שאין להתעלם מהנסיבות האישיות של הנאשם. מרכז הכובד של הענישה בעבירות שוחד נע לעבר שיקול ההרתעה. המסר צריך להיות ברור וחד משמעי, ולא נלאה מלהזכיר כי מתן שוחד ונטילת שוחד הם תופעות המכרסמות באמון הציבור, על כל ההשלכות הנובעות מכך.