ובכלל, ניתן לתמוה. אם בכספי שוחד עסקינן, מדוע החברות הקפידו לתעד במדוייק את הסכומים? ואם תאמר כי הכוונה הייתה לנכות את כספי השוחד כהוצאה מוכרת, הרי שלא ניתן היה לעשות זאת מבלי שדכנר הוציא חשבונית מס כדין, כפי שעשה לגבי שכר טרחה בהיקף של כ-37 מיליון ש"ח ששולם לו במהלך שנים אלה.
46. בית המשפט הפנה לשני הסכמי הלוואה ספציפיים מאוחרים ל-נ/19 אשר נכרתו בין צ'רני לדכנר [ת/678, ת/679]. בית המשפט קבע כי אילו נ/19 היה הסכם מסגרת, לא היה טעם בכריתת שני הסכמי הלוואה ספציפיים המאוחרים לו.
וזה תוכנם של שני ההסכמים: ת/678 הוא הסכם הלוואה מיום 2.1.1998 בין הולילנד לנופש לבין חברת אמיאור על סך 235,000 ש"ח למשך 6 חודשים. בהסכם נקבע כי ההלוואה היא על חשבון תקבולים עתידיים הצפויים לחברת אמיאור, וכי היא צמודה למדד + ריבית שנתית של 4% + מע"מ;
ת/679 הוא הסכם מיום 27.4.1998 בין הולילנד לנופש לבין דכנר על סך 215,000 ש"ח. גם הלוואה זו היא צמודה + 4% ריבית (+מע"מ על הריבית), אולם לא נקבע לה מועד פירעון. יצויין כי הלוואה זו אינה נושאת חתימה של צ'רני, אלא רק חותמת של הולילנד לנופש וחתימה של דכנר.
47. לטעמי, אין להסיק מקיומם של הסכמים אלה כי נ/19 היה הסכם פיקטיבי אשר נועד להסוות תשלומי שוחד, וזאת מן הטעמים הבאים:
--- סוף עמוד 89 ---
ראשית, שני ההסכמים נערכו כשנתיים לאחר כריתתו של נ/19, ובשונה מ-נ/19 אשר נערך בין הולילנד קורפוריישן לבין דכנר, שני ההסכמים נכרתו בין הולילנד לנופש לבין דכנר ואמיאור.
שנית, ת/678 הוא הלוואה אשר ניתנה לחברת אמיאור. מטבלת ההלוואות שהגישה המדינה, ואשר מסכמת את 34 ההלוואות המרכיבות את הסכום של 8.9 מיליון ש"ח [ת/677], עולה כי זו ההלוואה היחידה שלא נרשמה על שם דכנר באופן אישי, מה שעשוי להסביר את קיומו של ההסכם.
שלישית, ועיקרו של דבר. שתי ההלוואות הספציפיות מושא ת/678 ו-ת/679 נכללות בגדרן של 34 ההלוואות אשר נרשמו בספרי הולילנד ו"אופסו" בסוף שנת 1999 [ת/677]. מה אפוא הרבותא בכך שהן ניתנו לדכנר ואמיאור על פי הסכם ספציפי? במילים אחרות: מבחינה מהותית, שתי הלוואות אלה אינן נבדלות מיתר 32 ההלוואות, והן כולן מצטברות יחד ל-8.9 מיליון ש"ח אשר "אופסו" בסוף שנת 1999. משעה שדינן של שתי ההלוואות שניתנו לדכנר על פי הסכם ספציפי כדינן של יתר 32 ההלוואות שניתנו על פי נ/19, איני רואה כיצד הראשונות מלמדות שהאחרונות הן "פיקטיביות".