דבריו אלה של דכנר מעוררים תמיהה בלשון המעטה. מהתנהלותו של דכנר לאורך השנים ניכר בבירור כי מדובר באדם אשר הקפיד לתעד את הדברים כמעט באופן אובססיבי (כאשר הדבר שירת את האינטרס שלו, דכנר אף דאג לא אחת "ליצור תיעוד בדיעבד" כמו המסמך ת/135 הנזכר לעיל). נזכיר בהקשר זה את כתב התביעה-סחיטה, שם דכנר טען מפורשות כי תיעד היטב את פגישותיו עם צ'רני ואת מסכת הדיווחים וקבלת האישורים לתשלום 'הוצאות מיוחדות', וכי "את עיקר מהלכיו, כמעט בלי יוצא מן הכלל, תיעד התובע [דכנר – י"ע] ביומנים שניהל מדי יום ביומו, במהלך כל השנים. כל פגישה, כל דרישה, כל דיווח וכל תשלום מתועדים היטב ביומנים אלה ובמסמכים נוספים" (סעיפים 56.4-56.3 לכתב התביעה-סחיטה). לטעמי, את חוסר יכולתו של דכנר לפרט כדבעי למי העביר וכמה העביר מתוך כספי ההלוואות, יש לזקוף לחובתו של דכנר ולא לחובתו של צ'רני. טענתו של דכנר כי "אינו מעוניין להיגרר לדבר שהוא אינו יכול להוכיח", אינה משכנעת כלל וכלל, שהרי כאשר דכנר שיקר וזייף, הוא לא היסס לעשות כן והדברים ידועים ופורטו לעיל. ובכלל, מלאכת הזיוף וההונאה של דכנר עסקה גם בהתרחשויות שאירעו כביכול בשנות ה-90. כך, למשל, בחקירתו במשטרה הציג דכנר מסמך [ת/16] אשר כביכול שלח לצ'רני ביום 10.11.1998, ובו
--- סוף עמוד 91 ---
פירט רשימה של 12 אנשים שלכאורה תרמו 5,000 ש"ח לאגודה לבחירתו מחדש של אולמרט לראשות עיריית ירושלים. בסוף המכתב שאל דכנר את צ'רני "האם ברצונך להחזיר שיק לכל אחד מהם בנפרד או באמצעותי? אם דרך החברה כנגד חשבונית, יש להכפיל הסכום". מכתב זה, על פניו, משקף דברים חמורים, המלמדים כי צ'רני מימן תרומותיהם של צדדים שלישיים לאולמרט. אלא שכפי שפירטו בסיכומיהם בבית משפט קמא סניגוריו של אולמרט (עמ' 29-27) וסניגוריו של צ'רני (פסקה 78), מדובר במכתב מזויף, ואף המדינה הודתה כי "במהלך שמיעת ההוכחות הצביעה ההגנה על פרטים שגויים שרשם דכנר ב-ת/16, ובכלל זה מועד כתיבת המסמך ונסיבות כתיבתו" (עמ' 314 לסיכומיה בבית משפט קמא). אף בית משפט קמא, בהפנותו ל"סיכומיו היסודיים של פרקליט נאשם 8", מנה מסמך זה תחת פירוט שורה של דוגמאות בהן "הותירו הסנגורים המלומדים את עד המדינה ערום ועריה... נתפס עד המדינה במיני סתירות, כמו גם בזיוף מיני מסמכים ומוצגים..." (פסקה 15 להכרעת דינו).
ודוק: צ'רני הורשע בתשלום שוחד למתווך, כך שהעובדה שדכנר לא ידע להצביע על אופן חלוקת כספי השוחד (כמו גם ההנחה כי דכנר לא עשה בפועל שימוש במלוא כספי ההלוואות לצרכי שוחד אלא שילשל הכספים לכיסו), אינה שוללת כשלעצמה את התזה כי צ'רני העביר לדכנר כספים לצורך תשלום שוחד. גם העובדה שאין סמיכות זמן ומקום בין העברת הכספים לדכנר לבין השימוש בכספים על ידי דכנר למתן שוחד – אינה שוללת את קיומה של עבירת השוחד. ברם, בהתחשב בנסיבות ובמאפיינים של האישים המעורבים והתנהלותם לאורך השנים, יש בכך כדי להחליש את גרסתו של דכנר. ובכלל, דכנר אינו חשוד בכך שלא חשף את כל מעללי השוחד ככל שנעשו על ידו, או שהוא מבקש "לחפות" על אנשים שקיבלו שוחד, שהרי לשיטתו הסגיר את ידידו הטוב קלנר וטרח וירד לפרטים של אלפי שקלים שתרם לאולמרט. קשה להלום כי דכנר לא זכר למי העביר סכומי שוחד בהיקף של 8.9 מיליון ש"ח. ואם תאמר כי דכנר "הלעיט" את צ'רני בסיפורי בדים אודות תשלומי שוחד בהיקף של כ-9 מיליוני ש"ח, הרי שתזה זו לא הועלתה על ידי המאשימה, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הנרטיב שבבסיס גרסת דכנר, כי כל תשלומי השוחד תואמו עם צ'רני ואושרו על ידו.