בהמשך, בחקירתו הנגדית על ידי בא-כוחו של צ'רני, עו"ד אדרת, נשאל דכנר מדוע לא ביטל את השיקים שנתן ליוסי – במיוחד על רקע זעמו של דכנר כשנודע לו שאולמרט עוזב את העירייה (עמ' 1234 לפרוטוקול). וכך השיב:
--- סוף עמוד 862 ---
"ת: כי לא ידעתי, אל"ף, אם הוא כן יעזוב או לא יעזוב, הוא עזב רק בפברואר או מרץ, נדמה לי. לא ידעתי אם כן או לא. חוץ מזה זה היה כבר סיכום שסיכמתי ולא היה כל טעם וכל היגיון לבטל דבר כזה.
ש: אני לא מבין, סיכום שסיכמת עם אדם שאתה טוען שרימה אותך, שדרש ממך דרישות כשהוא יודע שהוא בתפקיד בימיו האחרונים, שהוא לא בעירייה, אתה לא צריך אותו בשביל הולילנד, אתה נותן לו כספים בשיקים דחויים, אתה מרגיש חובה מוסרית לעמוד אחרי ההתחייבות שלך?
ת: כן, לא רק מוסרית, אני לא ידעתי אם אני אצטרך אותו בתיק, לא אצטרך אותו, מה יהיה עם התיק" (עמ' 1234 לפרוטוקול, ש' 32-24. ההדגשה הוספה).
הנה כי כן, דכנר לא ידע כיצד בדיוק יתגלגלו הדברים. הוא חיכה לראות כיצד יתפתחו ולא מיהר להשלים עם עזיבתו של אולמרט. במסגרת זאת, דכנר נמנע מלבטל את השיקים שנתן, חרף הידיעה כי יש סיכוי שאולמרט עוזב את תפקידו כראש עיריית ירושלים בקרוב – שמא לא יעזוב ובכל זאת יוכל לסייע בקידום פרויקט הולילנד. בהנחה שדכנר רצה לבחור את העיתוי שבו יודיע לאולמרט על העברת הכספים, החיים הכתיבו לו הפתעה. האירועים וההתפתחויות התרחשו מהר מאוד, מבלי שתהא לדכנר שליטה על כך ומבלי שהבינם בזמן אמת עד תום. אמרות אלו עשויות אף להסביר מדוע דכנר לא בהכרח ירוץ לאולמרט ויספר לו על הקשר שלו עם יוסי. גם אם דכנר כעס על אולמרט, הוא עדיין איש עסקים ששוקל את השיקולים שלו – מה לומר לאולמרט ומתי. עוד יש לזכור, כי דכנר העיד בעצמו שניתק קשר עם אולמרט בכל הנוגע לפרויקט הולילנד.
יש להבין כי דכנר, כאיש עסקים טוב, "לא שם את כל הביצים בסל אחד". אולמרט, בתור שר התמ"ת, אמנם עשוי לסייע לדכנר בפרויקטים אחרים, דרך נתיבים עצמאיים שאינם קשורים לאישום הראשון. התשלום בסך 100,000 ש"ח מדכנר לזקן במסגרת האישום השני הוא דוגמה לנתיב כזה. זוהי תמורה ישירה לקופת אולמרט. חשוב מכך – תשלום חדש, פרק חדש. באופן זה, עבר אולמרט עבירה של לקיחת שוחד באישום השני. ואולם, הכספים שהועברו ליוסי היו תשלום "ישן". ניסיון לשייכם לפרויקט "ישן" – פרויקט הולילנד – לא הוכח. ניסיון לשייכם לפרק "חדש" – פרשת הזרע – לא נטען, לא נדון, לא היווה את הבסיס להכרעת הדין, אולמרט לא קיבל הזדמנות להתגונן בפניו, ובוודאי – וזה עיקר – לא הוכח כנדרש.