--- סוף עמוד 906 ---
הסצנה בה אולמרט שולף בשנת 2004 שיק ורושם סכום של 10,000 ש"ח לפקודת אחיו יוסי, יכולה להעיד אולי על כך שאולמרט אינו נדיב במיוחד כלפי אחיו, אך באותה מידה היא יכולה גם להעיד שאולמרט לא היה מודע לסכום הכסף המשמעותי שהעביר דכנר לאחיו. שאם היה יודע שדכנר העביר לאחיו בשנת 2002 מאות אלפי שקלים (ואני מסכים כי הסכום המדוייק אינו ידוע), היה יודע מן הסתם כי סכום של 10,000 ש"ח הוא לעג-לרש מבחינתו של יוסי.
מעניין לציין כי יוסי השיב לתומו, בחיקור הדין, כי אמנם לא שוחח עם אחיו על הכספים שקיבל מעד המדינה, אך הגיוני לחלוטין להבנתו כי דכנר שוחח על כך עם אולמרט (ראו בפסקה 186 לפסק דינו של השופט ג'ובראן). ייתכן כי גם דכנר סבר כי הגיוני לחלוטין שיוסי ישוחח על כך עם אולמרט.
9. כמובן שמדובר בהשערות ובהנחות, אך התרחיש שהוצב לעיל, אינו סביר פחות מהתרחיש שהוצג על ידי המאשימה, ואצביע על שלוש נקודות שלטעמי מחזקות את סבירותו של התרחיש והן: כתב הסחיטה; רשימות המשוחדים מוצגים נ/226 ו-נ/365; והתנהלותו של אולמרט לאחר התפוצצות הפרשה.
10. כתב הסחיטה: בשנת 2007 דכנר התנהג כ"חיה פצועה", ומבחינתו, כל האמצעים היו כשרים כדי לקבל את מה שהוא סבר, בראייתו הסובייקטיבית, שמגיע לו. כך הגיע דכנר למשרדו של עו"ד יצחקניא, והלעיט את עורכי דינו בסיפורים ובבדיות שהולידו את טיוטת כתב התביעה (ת/404), שלא בכדי קיבלה את הכינוי כתב הסחיטה.
בשלב זה, דכנר הנואש "ירה לכל הכיוונים" בניסיון לגרום לנוגעים בדבר לשלם לו, ובכתב הסחיטה לא בחל מלטפול עלילות שווא על דמויות רבות, שמוסכם כי לא קיבלו ממנו שוחד וכי לדברים המיוחסים להם אין בסיס. בהינתן שדכנר ביקש לזעזע את הנוגעים בדבר, ניתן היה לצפות כי במקום לבדות עלילות שווא וסיפורי בדים הוא יבכר להעלות על הכתב דברי אמת. ניתן היה לצפות כי יעלה בכתב התביעה במודגש, ואפילו בראש הדברים, את סיפור המעשה בכספים שנתן ליוסי. היה זה עד המדינה עצמו שסיפר כי בניסוח כתב הסחיטה הושקעו מאמצים רבים וכי כל מה שסיפר לעורכי דינו השתקף בכתב הסחיטה ולא נותר דבר "על רצפת חדר העריכה" (פסקה 193 לפסק דינו של חברי השופט ג'ובראן). והנה, בכתב הסחיטה – שנודע לחוקרי המשטרה רק בשלב מאוחר – אין זכר להעברת כספים ליוסי. ודוק: כתב התביעה-סחיטה מייחס לאולמרט קבלת תשלומי שוחד. כך, בסעיף 60.1 נכתב כי
--- סוף עמוד 907 ---