--- סוף עמוד 909 ---
אך תוחלתו נכזבה, מהטעמים שפורטו לעיל, הוא תרחיש שדי בו, כשלעצמו, כדי לעורר ספק סביר. לכך יש להוסיף את אי אזכור הפרשה בכתב התביעה-סחיטה, אי אזכור אולמרט ברשימות המשוחדים, ואת התנהלותו של אולמרט לאחר התפוצצות הפרשה.
לאור זאת, אני מצטרף לדעתו של חברי, השופט הנדל, כי יש לזכות את אולמרט באישום העיקרי המיוחס לו.
14. אשר להרשעתו של אולמרט באישום השני המייחס לו קבלת הסך של 60,000 ש"ח, אני סבור כי אישום זה בוסס כדבעי. זאת, לא בשל השאלה "למה צחקה שולה" בעדותה בבית המשפט, אלא נוכח ההבחנה שעשתה שולה זקן בין הסכום של 40,000 ש"ח שמשכה לעצמה לעומת היתרה בסך של 60,000 ש"ח שהעבירה "הלאה". אשר על כן, אני מצטרף בנקודה זו לדעתם של חברי. בנוסף אצטרף לעונש המוצע על-ידי חברי, השופט ס' ג'ובראן.
15. מילה על משפט ועל תקשורת: ביעור השחיתות השלטונית בכלל, והשחיתות בהליכי תכנון ובניה בפרט, היא משימה חשובה, אך כשופטים איננו עוסקים בסיסמאות אלא בראיות, וגם נוכח האינטרס החשוב של לחימה בשחיתות יש להישמר מפני הרשעה של חפים מפשע (מרים גור אריה "פניקה מוסרית והשחיתות השלטונית" משפט ועסקים יז 447, 466-462 (2014)).
יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, "מאוכזב" או "מופתע" מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי. אך אמון הציבור בבית המשפט נובע דווקא מהידיעה שבית המשפט פוסק כפי שמתחייב מהדין ומהראיות, ולא בשל חשש מתגובת הציבור (השוו לדברי השופט אור בבג"ץ 5364/94 ולנר נ' יו"ר מפלגת העבודה, פ"ד מט(1) 758, 816 (1995)). דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט, לבין משפט על ידי התקשורת או על ידי הציבור. כפי שכתב חברי, השופט הנדל "על בית המשפט לזכך את הראיה מהשמועה" (בפסקה 67). בית המשפט לא פוסק על פי תדמיות, לא על פי שמועות, לא על פי "אבל כולם יודעים ש...", ולא מחשש פן הציבור יתאכזב. שופט דן ופוסק על פי הראיות שהוצגו באולם בית המשפט ולא על פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת. גם אם מסביב ייהום הסער התקשורתי והציבורי, וגם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לחסום את הקולות ולבודד עצמנו מרעשים חיצוניים. כך עשינו, כך נעשה גם בעתיד.
--- סוף עמוד 910 ---
ש ו פ ט
השופט ע' פוגלמן:
עיינתי בחוות הדעת של חבריי, השופט ס' גובראן, השופט נ' הנדל והשופט י' עמית. איני סבור כי ניתן לשלול את האפשרות כי לבקשתו של אולמרט העביר עד המדינה שמואל דכנר סכום כסף משמעותי לאחיו יוסי, או כי אולמרט ידע על כך בשלב מאוחר יותר. דא עקא, איני סבור כי המשיבה הוכיחה מעבר לספק סביר כי כך אכן אירע. זהו הנטל המוטל עליה במשפט פלילי, ולא בלי התלבטות הגעתי למסקנה כי נטל זה לא הורם. המסקנה הנובעת מכך היא כי יש לזכות את אולמרט מאישום זה, ועל כן ראיתי לצרף את דעתי לזו של חבריי השופט נ' הנדל והשופט י' עמית. בצד זאת סבורני כי יש להרשיע את אולמרט באישום השני שעניינו קבלת סך של 60,000 ש"ח דרך שולה זקן. בעניין זה מצטרף אני לנימוקיו של חברי השופט ס' ג'ובראן, כמו גם לעונש המוצע על ידו.