בית משפט קמא קבע, כי מסקנתו באשר ל"מופרכות" גרסתו של שמחיוף נתמכת גם בהתנהגותו בחקירת המשטרה ובאופן ובמועד שבו העלה את גרסתו. נקבע, כי לא עלה בידי שמחיוף לספק הסבר הגיוני לכך שלא מסר את "גרסת החפות" בחקירות בהן שיתף פעולה או בחקירות, שבהן אמנם שמר על זכות השתיקה, אך
--- סוף עמוד 922 ---
שבמהלכן הוצגו לו ההמחאות מהסדרה הראשונה ואף, שעל פני הדברים, כבר בשלב זה, "'גרסת החפות' היתה נתונה באמתחתו" (עמ' 564 להכרעת הדין).
בית משפט קמא דחה איפוא את הגרסה של שמחיוף למהות ההמחאות שנמסרו לו וקבע, כי בעצם דחיית גרסתו יש כדי לבסס את האישומים שיוחסו לו וזאת לפי המבנה הראייתי של "שטר ושוברו" (ראו ע"פ 5739/03 אזולאי נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה י' וההפניות שם (26.3.2007)): הגרסה המאוחרת שהעלה שמחיוף לפשר ההמחאות נדחתה בלי קשר לגרסתו של דכנר, אלא רק משום שנמצאה בלתי אמינה. מכאן ש"השטר" – קבלת ההמחאות – עודנו קיים כראייה מחשידה, והשובר – הסברו של שמחיוף לדברים נמצא בלתי אמין. כך שנותר רק ה"שטר" – קבלת ההמחאות – ובלי הסבר מתקבל על הדעת מצדו של שמחיוף באשר לסיבה בגינה קיבלן.
סיכומם של דברים, בית משפט קמא קבע, כי הוצג מארג ראייתי משמעותי לביסוס אשמתו של שמחיוף במיוחס לו באישום זה: ניסיונותיו הכושלים להרחיק עצמו מעיסוק ממשי בפרויקט הולילנד ומיזמיו, סתירות ביחס למידת היכרותו עם דכנר, התנהגותו המפלילה בחקירות המשטרה, העלאת "גרסת החפות" בשלב מאוחר, חוסר אמינותה של גרסה זו לצד הודאתו של שמחיוף בקבלת ההמחאות. הודגש, כי די במארג ראייתי זה כדי להרשיע את שמחיוף, ועדותו של דכנר, לכל היותר, "מאירה" מארג ראייתי זה. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא, כי המחאות הסדרה הראשונה הועברו לשמחיוף כשוחד ויש להרשיעו בעבירות שיוחסו לו באישום זה:
"נאשם 10 [שמחיוף] קיבל לרשותו שבעה שיקים בשווי 20 אלף דולר. מדובר בשיקים פרטיים של עד המדינה. שיקים פרטיים אלה של 'דכנר שמואל', הועברו ל'קרן ברכת משה' ושם נפרטו למטבע זר. משגרסתו של נאשם 10 [שמחיוף] נדחתה מכל וכל, התמונה העובדתית נוצקה בברזל. עד המדינה העביר השיקים לנאשם 10 [שמחיוף] על מנת להניעו למשוא פנים לטובת פרויקט הולילנד. יושם אל לב, מסקנה החלטית זו הינה המסקנה ההגיונית היחידה, גם ללא ראיות תמיכה נוספות שתוצגנה להלן. מסקנה זו נכוחה בנפרד מ'חזקת המודעות' כפי שנקבעה בהלכה הפסוקה. עובד ציבור המקבל מתת מאזרח הנזקק לטיפול עובד הציבור במסגרת תפקידו של האחרון, חזקה שבעובדה היא, כי עובד הציבור מודע לכך שהמתת ניתן לו בעד פעולה הקשורה בתפקידו" (עמ' 563-562 להכרעת הדין – ההדגשה במקור).