--- סוף עמוד 266 ---
הציבור ומי שמוטלת עליו אחריותיות (accountability) כלפי הציבור. הזיקה שבין הגירה לבין יחסי חוץ, בין הגירה לבין בטחון לאומי, ובינה לבין נושאים אחרים שכרוכה בהם קביעת מדיניות, עמדה ביסוד אי ההתערבות מצד בתי המשפט. בצד אלה שימשו את גישתו של בית-המשפט העליון האמריקאי שיקולים של היעדר יכולת מוסדית לקבל החלטות פוליטיות במסגרת חוקי ההגירה שנוצרים מטבעם על-ידי הרשויות הפוליטיות. "סמכות הקונגרס" – כך פסק בית המשפט העליון האמריקאי – "בכל הנוגע לחקיקה בעניין כניסתם של זרים היא מקיפה יותר מבכל נושא אחר שניתן להעלות על הדעת" ((Fiallo v. Bell, 430 U.S. 787, 792 (1972).
6. כאשר שיקולי בטחון עמדו ביסוד ההחלטה לגרש זרה מתחומי ארצות הברית מאן בית המשפט האמריקאי להתערב אף שמדובר היה במי שנישאה לאזרח אמריקאי ששירת בצבא ארצות הברית; והדברים נאמרו שם בתוקף רב:
זר המבקש להיכנס לארץ זו אינו יכול לטעון לזכות כניסה. התרת כניסה של זרים לתחומי ארצות הברית היא פריבילגיה הנתונה על ידי הריבון לממשלת ארצות הברית. זכות יתר זו מוענקת לזר רק על פי התנאים שתקבע ארצות הברית. היא חייבת להיות מיושמת בהתאם ועל פי ההליך שיקבע על ידי ארצות הברית.(Knauff v. Shaughnessy, 338 U.S. 537, 542 (1950)).
אלא שגם שם, בארצות-הברית, ואפילו בנושאי הגירה, בית המשפט לא מושך ידיו כליל מהסדרת כללי ההגירה וניתן להצביע על מקרים שבהם נטש בית המשפט את דוקטרינת "הסמכות המלאה" (plenary power) הנתונה לרשויות באותם עניינים (ראו למשל Zadvydas v. Davis, 522 U.S. 678 (2001)).
7. אחותנו הבכירה – שיטת המשפט החוקתי האמריקאי – ידעה תהפוכות היסטוריות אשר טלטלו כה וכה את ספינת הפסיקה, עד שנתייצבה. ההיסטוריה האמריקנית מציגה לנו תמונה ברורה של הדילמה בפניה ניצב כאמור בית משפט חוקתי בכל שיטת משפט חופשית. הצורך למלא את תפקידו הגרעיני – להגן על זכויות אדם, והצורך לרכז את המשאבים הדרושים על מנת להתגבר על הקשיים שמציבה כל תרבות פוליטית בפני בית משפט הממלא את תפקידו
--- סוף עמוד 267 ---
הגרעיני. ההיסטוריה האמריקנית משקפת את התוצאות הקשות של ה-Lochnerism, עניין שהפך מושג בעקבות פסק הדין בפרשת Lochner v. New York, 198 U.S. 45 (1905), בו קבע בית המשפט העליון כי חוק מדינת ניו-יורק, שקבע מספר מקסימאלי לשעות העבודה של אופים, בטל בשל שהוא אינו חוקתי. היה זה חוק עבודה מגן, ופסק הדין עורר ביקורת רחבה, כמעט מקיר לקיר, כסמל להתערבות יתר בעניינים ערכיים, ובעניינים של הסדרת מדיניות כלכלית – שלגביהם היה על בית המשפט לכבד (to defer) את הרגולציה החקיקתית.