***
עד כאן פרקים מתוך חלק שלישי של פסק הדין מפרק סד עד פרק עה (פסקאות 4706 עד 5949).
חלק רביעי: סיום וסיכום
עו. פרק מסכם – עובדות, ממצאים ומסקנות ביחס למעצר
5950. התמונה העובדתית העולה מהפרקים הפרטניים (פרקים יז-עה) היא כי הוכחו בפניי המעצרים, הנטענים על ידי התובעים, בכתבי התביעות שהוגשו מטעמם, וזאת על פי הראיות שנבחנו באופן מדוקדק באותם פרקים.
5951. ככל שמדובר בעצם המעצר, ברוב רובם של המקרים, התבססתי על אישורי הצלב האדום, אשר שני הצדדים ראו בהם מקור מהימן, שעל פיו ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים.
5952. כפי שהוסבר בפרק ט.6, עצם המעצר, לכשעצמו, אינו גורר בעקבותיו תוצאה חד-חד ערכית של קבלת התביעה, שכן הרש"פ רשאית לעצור את תושביה בעילות של עבירות פליליות "רגילות", במובחן ממעצר בשל עבירות ביטחוניות, שאינן בסמכות הרש"פ.
5953. לפיכך, היה עליי להעמיק בכל מעצר של כל תובע, כדי לגלות מהי עילת המעצר. לשם כך הוקדשו עשרות, ואולי מאות, עמודים, במצטבר, ביחס לכל התובעים.
5954. לעיתים, הנתבעת עצמה הודתה שמדובר בעילה "ביטחונית", והסבירה זאת בצורך שלה לעצור משתפי פעולה עם ישראל. עצם הודאה זו של הרש"פ, מקלה על קביעת הממצא העובדתי, כי אכן מדובר במעצר בעילה הנ"ל.
5955. ברם, התוצאה מקביעת עילת המעצר האמורה – כפי שאומרת הרש"פ – אינה פטור של הרש"פ, כפי שטוענים באי כוחה; נהפוך הוא!
כפי שהוסבר לעיל בפרק ט.6, וכפי שיושם הדבר בכל הפרקים הפרטניים, כאשר הרש"פ עוצרת אדם החשוד – לשיטתה – בשיתוף פעולה עם ישראל, משמעות הדבר היא כי המעצר הינו בעילה ביטחונית, שאינה בסמכות הרש"פ, אלא רק בסמכות ישראל, על פי הסכם הביניים.
5956. פועל יוצא מכך הוא, כי המעצר הינו בלתי חוקי.
על כן, קמה עילה לאותו תובע להגיש את תביעתו בבית המשפט בישראל, בעילה נזיקית של כליאת שווא, כנגד הרש"פ, בגין מעצר בלתי חוקי זה.
5957. למעצר של הרש"פ בעילה שאינה בסמכותה, ובפרט כאשר מדובר בעילה ביטחונית, ישנן השלכות ביטחוניות בפני עצמן מפני שהמעצר נועד – מבחינתה של הרשות – להכווין את התנהגותם של תושביה כנגד מדינת ישראל ובעד תמיכה בפעולות טרור.
מחמת כן, גם תובענה אזרחית, שהגיש מי מתושבי הרש"פ בעילה של מעצר זה – לרבות התובעים בתיקים שבפניי – נושאת נפקויות ביטחוניות.
מאחר שענייני הביטחון מצויים בתחום סמכותה השיורית והביטחונית של מדינת ישראל, ראוי שתביעות אלה יידונו בבית משפט בישראל.
5958. במספר מקרים, הרש"פ הצביעה על עילות המעצר של מעשים קונקרטיים, שנטען שביצע אותו תובע, כגון: מסירת מידע לישראל; פגיעה באנשי כוחות הביטחון של הרש"פ; רצח של אנשים מסוימים. באותם מקרים, כאשר ברור שהרקע הוא ביטחוני, התוצאה היא, שוב, זהה לאמור לעיל, דהיינו: היעדר סמכות מעצר של הרש"פ, וממילא, יש לאותו תובע עילה נזיקית כלפי הרש"פ, בגין כליאת שווא, והסמכות לדון בעילת תביעה נזיקית זו, היא לבית המשפט בישראל.
5959. היו מקרים, שבהם הוכח כי לא רק עילת המעצר הייתה בלתי חוקית, אלא גם מקום המעצר היה בלתי חוקי, במובן זה שהמעצר בוצע בישראל ולא באזור יהודה ושומרון.
במקרים הבודדים הללו, הקביעה כי המעצר בלתי חוקי – היא ברורה וחד משמעית, לאור כללי הסמכות, שכן אין ולא היה מעולם לרש"פ כל סמכות לפעול מעבר לתחומי יהודה ושומרון (כאשר בתוך תחומי יהודה ושומרון, כפי שהוסבר לעיל בפרק ט.6, קיימים כללי החלוקה הפנימית של אזורים A, B ו-C).
לפיכך, קביעה עובדתית כי מעצר היה בירושלים, משמעותו ותוצאתו היא ברורה: היעדר סמכות המעצר של הרש"פ, וקיום עילת נזיקין של התובע (ראה על כך, לדוגמא, פרק יח העוסק בעניינו של תובע מס' 2 בת.א. 6120/04).
5960. כמו כן, במספר מקרים בודדים, הוכח כי התובע העצור היה אזרח מדינת ישראל או תושב מדינת ישראל בעת המעצר. כאשר נקבעו ממצאים בעניין זה (ראה, לדוגמה, פרקים אלה: יח.1.11; יט.1.8; כ.1.9; כח.3.9; לד.1.10; לז.2.9; מב.1.10; מה.2.8; מח.2.9; נב.2.10; נה.2.12; נו.2.9; נז.3.11; נח.2.9; נט.2.10).
התוצאה של היעדר סמכות המעצר אף היא ברורה ונחרצת, לאור הסעיפים המפורשים בהסכם הביניים האוסרים על הרש"פ להפעיל את סמכותה ביחס לישראלים.
יודגש, כי הכוונה היא לסטטוס של אותו תובע בעת המעצר, ולא ביום עדותו בבית משפט, שכן היו מקרים לא מעטים של תובעים שהעידו כי לאחר שברחו מן המעצר בעת מבצע "חומת מגן", והגיעו לישראל, הם קיבלו סטטוס של ישראלים. חלקם אף הזדהו בפניי, בעת עדותם, בתעודת זהות כחולה.
ברור, כי מבחינה משפטית מה שקובע הוא הסטטוס המשפטי של התובע והמעמד החוקי שלו, כתושב ישראל, בעת המעצר, שהוא יום היווצרות העילה הנזיקית, ולא בעת עדותו.
5961. מול קביעות ברורות אלה, שחלות על מרבית התובעים – שלגביהם קבעתי כי הרש"פ אחראית בנזיקין בגין עילת כליאת השווא – הגעתי למסקנה ביחס למספר תובעים (ראה: פרקים כא.10, כג.12, כה.8, מא.9, מד.9), כי המעצר היה חוקי. מאחר וניתוח הראיות העלה כי עילת המעצר היא פלילית "רגילה". במקרה אחד הוברר כי עילת המעצר, היא בספק אם עונה לדרישות החוק הפלילי ה"רגיל" החל ביהודה ושומרון, שכן מדובר בסכסוך בין חמולות (פרק כב).
5962. כללי ברירת הדין, הביאוני להכרעה כי ביחס לאותם תובעים, המוזכרים בפסקה הקודמת, לסוגיהם השונים, אין מקום לדיון בבית משפט בישראל.
5963. לאותם תובעים תימצא תרופה – אם אכן המעצר היה בלתי חוקי – במסגרת תביעה שיגישו, אם יחליטו להגיש, בבתי המשפט המקומיים ביהודה ושומרון, וזאת, לאור הצהרת הרש"פ, כי מבחינתה היא מוכנה שתביעה כזו תוגש, וכי היא, כנתבעת, תתגונן בבית המשפט המקומי, לגוף העניין, ולא תטען חסינות (יש להניח שגם לא תעלה טענות דיוניות אחרות, כגון: התיישנות, לאור הצהרתה כי היא רואה את זכות הגישה של התובע לבית המשפט המקומי כזכות שיש לכבדה; השווה לעניין זה את הצהרת המשיבה בפרשת אבו ג'חלה (שהוזכרה בפסקה 384 לעיל), כי היא מסכימה שלא להעלות טענת התיישנות, והצהרה זו שימשה אחד הנימוקים לכך שהתיק יועבר לבתי המשפט ביהודה ושומרון בהיעדר חשש כי ייעשה אי צדק עם המערער, כאמור בפסק דינו של הנשיא כב' השופט מאיר שמגר – שלדבריו הסכימו כב' השופט אליעזר גולדברג וכב' השופט, כתוארו אז, מישאל חשין – שם, בעמ' 579-580).
5964. היה מקרה אחד שבו נדחתה התביעה, וזאת משום שאותה תובעת (ראה: פרק עד) לא הביאה הוכחה ברורה על המעצר, פרט לדבריה בתצהירה, ולא הביאה מטעמה כל אסמכתא או ראיה תומכת אחרת, על אף שממכלול עדותה ניתן היה להבין כי אפשר היה להביא ראיות כאלה. היעדר ראיות תומכות, הביאני למסקנה לאור סעיף 54 לפקודת הראיות, כי לא ניתן לסמוך על עדות יחידה, ולכן, תביעתה של תובעת זו לא התקבלה.
5965. במבט פנורמי, מדובר במעצרים במקומות שונים, לכל אורך רחבי אזור יהודה ושומרון: החל מחברון ודורא בדרום, ועד לג'נין בצפון. התובעים תיארו תקופות מעצר, לעיתים ממושכות בסדר גודל של שנים, ובמקרים אחרים – תקופות קצרות מאוד. במסגרת המעצר הועברו התובעים מבית כלא אחד לבית כלא אחר, ולעיתים לכמה בתי כלא. בחלק מהמקרים קיבלתי עדותם של תובעים מסוימים, כי הם היו עצורים בידי הרש"פ, לא רק בבתי כלא או מתקני חקירה מוגדרים ומתוחמים, אלא הועברו על ידי אנשי הרש"פ למבנים שאינם בתי כלא (לדברי התובעים הדבר נבע מהפגזות צה"ל, ואז הם הועברו לדירות מסתור; ראה, לדוגמא, פרקים: כה, ו-נח), ולעיתים, הוחזקו בסטטוס של עצורים בשטח פתוח, בהשגחת החוקרים ואנשי הרש"פ, לאורך תקופה ארוכה (ראה: פרק נח).
5966. עצם שלילת החירות של אותם תובעים, היא זו המכניסה את עניינם לד' אמות עילת הנזיקין של "כליאת שווא".
5967. טרם שמעתי ראיות וטענות לגבי גובה הפיצוי הנדרש המבוקש בגין המעצר, לכשעצמו.
5968. נושא זה ישמש, כך נראה לי, סלע מחלוקת, בין ב"כ הצדדים, בשלב השני של המשפט. להערכתי, יהיה צורך – לאחר שמיעת הראיות וטענות הצדדים – לקבוע אמות מידה, אחידות, פחות או יותר, ביחס לפיצוי בגין שלילת החירות, על בסיס יומי, חודשי, או שנתי, הכול לפי הנתונים הספציפיים של כל אחד מן התובעים. הבסיס ההתחלתי צריך להיות שווה ואחיד, וזאת על פי עקרונות הדין, המחייבים מתן תרופה זהה לתובעים זהים, כחלק מעקרון השוויון בפני החוק. לאחר מכן יבוצעו התאמות פרטניות ביחס לנסיבות האישיות של כל אחד מן התובעים (ראה לעניין מתודה זו את הצעתו של עמיתי, כב' השופט ארנון דראל, במאמר שיצא לא מכבר, "הבניית שיקול הדעת בקביעת הנזק הלא ממוני לנפגעי גוף", רפואה ומשפט, גיליון 49 (פברואר 2017), עמ' 10, ובהצעה המפורטת בעמ' 38 ואילך).
5969. ייתכנו מקרים, ובשלב זה אינני יכול לומר דבר מעבר לאמירה כללית זו, כי ייקבעו פיצויים שונים לתובעים ספציפיים, אם יוכיחו כי עצם המעצר גרם להם נזק מיוחד מעבר לשלילת החירות (וזאת ללא קשר לעניין העינויים, שבהם אדון בפרק הבא).