285. למסקנה זו הגעתי גם בהחלטה קודמת שנתתי, כאשר מדובר היה בבעל ת.ז. ישראלית, שנחטף מישראל ונעצר על ידי הרש"פ (ת.א. 4071/02, [פורסם בנבו] החלטת החבות, 2012, בפיסקאות 363-370):
"363. בענייננו, הנתבעת לא איזכרה את הדין הזר בסיכומיה, ומקל וחומר שלא הוכיחה אותו, לבד מעניין אחד, והוא: כי הדין הפלסטיני החל בשטח C, מכח הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, כאשר הנתבעת מפנה לנספח III: פרוטוקול בנושא עניינים אזרחיים, וזה קובע בסעיף IV, את הדברים הבאים:
'הוראות מיוחדות הנוגעות לאיזור C
1. באיזור C, בשלב הראשון של ההיערכות מחדש, יועברו כוחות ואחריות שאינם קשורים לשטח, כפי שנקבעו בתוספת 1, אל המועצה וינטלו על ידה בהתאם להוראות תוספת זו'.
364. מכח סעיף זה, סוברת הנתבעת, כי היה בסמכות הרשות ליטול את סמכויות המעצר שנטלה, ולפעול על פיהן, כפי שפעלה.
--- סוף עמוד 163 ---
365. ואולם, הדין הזר איננו מורה את אשר מייחסת לו הנתבעת, כלל ועיקר. זאת, משום שנספח IV לאותו ההסכם: פרוטוקול בנושא עניינים משפטיים, קובע, לגבי סמכויות שיפוט פליליות את הדברים הבאים:
'סעיף I
סמכות שיפוט פלילית
לישראל נתונה סמכות שיפוט פלילית ייחודית על העבירות הבאות:
א. עבירות המבוצעות מחוץ לשטח, למעט העבירות המפורטות בפסקה1(ב) לעיל; וכן
ב. עבירות המבוצעות בשטח על ידי ישראלים...'
366. לפנינו קביעה מפורשת כי הרשות הפלסטינית, מנועה, על פי הסכם הביניים, מלעצור אזרחים ישראלים, תהא סיבת המעצר אשר תהא, שכן היא נטולת סמכות שיפוט פלילית לגבי אזרחים אלו.
367. סעיפים אלו הם מפורשים וספציפיים, ועל כן, גוברים הם על הסעיף עליו מסתמכת הרשות (שצוטט בפיסקה 363 לעיל), אשר ניסוחו עמום וכללי, ומאפשר לרשות לקחת אחריות על המתרחש בתחומה, ללא איזכור של סמכויות מעצר, ובוודאי שללא איזכור מפורש של סמכויות מעצר לגבי אזרחים ישראלים.
368. מכל מקום, הדין הזר (דינה הפנימי של הנתבעת) אינו מאפשר מעצר ישראלים, שכן ההסכמים בין מדינת ישראל ובינה שללו מן הרש"פ במפורש, סמכות זו, ודי בכך כדי לקבוע כי אף לשיטת הנתבעת, הפרה זו את חובותיה החוקיות.
--- סוף עמוד 164 ---
369. יתירה מזו, אופן פעולתה של הרשות הפלסטינית, גם כאשר היא חושדת כי נעברה עבירה כלפיה, על ידי אזרח ישראלי, קבוע בסעיף 2 לנספח IV האמור, בפרוטוקול בנושא עניינים משפטיים, שזו היא לשונו (ההדגשות הוספו):