"תהיה היערכות מחדש מלאה של כוחות צבאיים ישראלים מאיזור B. ישראל תעביר למועצה, והמועצה תיטול על עצמה, אחריות לסדר ציבורי לפלסטינים. ישראל תחזיק באחריות המכריעה לביטחון על מנת להגן על ישראלים ולהתמודד עם איום הטרור".
(ראה גם הדיון על כך בפיסקה 243 לעיל).
בענייננו, מעשיהם של התובעים, ברוב המקרים נועדו דווקא כדי לנטרל סיכון לישראלים, ואין בהם כדי להוות את הסיכון המוזכר בסעיף XIII להסכם הביניים. אך רק מובן הוא הפירוש הנכון בענייננו הוא, כי כל מעשה אשר יש בכוחו כדי להשפיע בפועל על ביטחון האזור הינו בסמכות שיפוט ישראלית.
318. לאחר התייחסות לחקיקה ביהודה ושומרון, יש לקבוע את הפרשנות הנכונה של רשימת עבירות הביטחון הסגורה, החלה בשטח A, בהקשר זה של סמכות שיפוט.
--- סוף עמוד 181 ---
אין להתעלם מכך שמעבר לתחיקת הביטחון חל באזור יהודה ושומרון גם החוק הפלילי הירדני, מס' 16, לשנת 1960, המכיל בתוכו עבירות ביטחוניות פוטנציאליות נוספות.
עוד לפני הסכם הביניים, התעוררו שאלות לא מעטות של סיטואציות שבהן ניתן היה להעמיד לדין אדם על עבירות לפי החוק הירדני, בפני בתי משפט צבאיים בפני בתי המשפט המקומיים שפעלו באזור יהודה ושומרון. אחד המקרים הגיע להכרעה בבית המשפט העליון (בג"ץ 481/76 פכרי עותמן ליפטאוי נ' שר הביטחון, פ"ד לא(1) 266 (1976)), כאשר הועמדו לדין נאשמים בעבירת רצח וניסיון לרצח על פי החוק הירדני, על רקע העימותים שהיו לפני הבחירות לעיריות, בשנת 1976, באזור יהודה ושומרון.
הנשיא, כב' השופט ד"ר יואל זוסמן – שלדבריו הסכימו כב' השופט (לימים ממלא מקום הנשיא) חיים כהן, וכב' השופט (לימים הנשיא) יצחק כהן – קבע כי יש סמכות לבית משפט צבאי לדון בתיק פלילי כזה, גם אם העבירה קבועה בחוק הפלילי הירדני, תוך הסבר כי בהיעדר שיתוף פעולה עם השלטונות המקומיים, בגלל אווירת הטרור, לא ניתן היה לקיים דיון הוגן בבתי המשפט המקומיים, ועל כן, כלשון הנשיא זוסמן, "מצב זה היה מצדיק שינוי מקום השיפוט ועריכת המשפט במקום אחר... בנסיבות אלה, מילא המפקד רק את חובתו להבטיח בירור הוגן של אשמת הנאשמים, כשהוא הוציא את העניין מידי בית המשפט המקומי, ולא היה בכך לא שרירות לב ולא משוא פנים" (שם, בעמ' 269, מול האות ג).
לניתוח סוגיה זו, על רקע פסק הדין האמור, ראה גם את מאמרי: משה דרורי, "סמכות שיפוט פלילית מקבילה בשטחים המוחזקים", הפרקליט, כרך לב (תשל"ט-1979), עמ' 386-396.