334. ככל שמדובר בקבוצה השנייה, המחייבת יסוד של מניע לאומני, בנוסף על היסוד הפלילי, יש לבחון את הדברים לעומקם: הגם שהמימד הלאומני נושא אופי חיובי, במקרים בהם פעלו אותם משתפי פעולה בעד ישראל, וייתכן שבפעולתם תרמו לביטחון האזור, ולא להיפך (כטענת הרש"פ), הרי שיש בכוחו של היסוד הלאומני הנלווה למעשה, להכניס גם את המעשה החיובי, הנועד כדי לתרום לביטחון האיזור, לגדרם של מעשים ביטחוניים, ששיפוטם בתחומי סמכותה של מדינת ישראל.
335. בהתאם להגדרה זו, ככל שהמעשה העיקרי המיוחס למבצע, מערב בתוכו אלמנט לאומני ביטחוני – הרי שמדובר בעבירה ביטחונית. גם מעשים המתבצעים לשם סיכול פעולות של גורמי טרור הינם: "עבירות ביטחוניות", מפני שגם מי שפועל כדי לפגוע, וגם מי שפועל כדי למנוע פגיעה בביטחון האזור, משמעות מעשיו היא ביטחונית מובהקת.
--- סוף עמוד 188 ---
מן הדין הוא כי אותו אדם יישפט על ידי ערכאה ישראלית, מתוקף סמכותה הביטחונית המכרעת (סעיף XIII 2(א) להסכם הביניים, שכותרתו "ביטחון" (security), מתוקף סעיף 6א(4) למנשר מס' 7, ומתוקף סעיף 10(ו) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009) הקובע כי ישראל הינה בעלת סמכות שיפוט, גם באזור A, ביחס לעבירות שנועדו לפגוע בביטחון האזור (למותר לציין כי לסמכויות השיפוט נלוות גם סמכויות מעצר, ואף הן נותרו בידי מדינת ישראל).
336. המבחן לבחינת סיווג מעשיהם של התובעים שבפניי, כאשר אילו אינן בגדר עבירות ביטחון מובהקות לפי התוספת השלישית לצו, הוא מתן מענה לשאלה, האם נלווה למעשיו של התובע הספציפי, כמניע עיקרי, יסוד לאומני המכוון כלפי מדינת ישראל, כלומר: אם המניע לאותו מעשה בגינו הואשם על ידי הרשות, היה מניע בעד או נגד מדינת ישראל, הרי שהמעשה משלב בתוכו יסוד לאומני-ביטחוני, וככזה הוא מצוי בתחום שיפוטה של מדינת ישראל.
מבחן זה מאפשר לרשות הפלסטינית גבולות סבירים של סמכות, בכל הנוגע לעבירות הפוגעות בביטחונה או במבנה ההיררכי שלה, ואינן רלבנטיות למדינת ישראל. כגון: שוחד של נציג ציבור או ריגול לטובת מדינה זרה (שאיננה מדינת ישראל) וכדומה. שהרי, כאשר הסכימה מדינת ישראל לוותר על סמכויות שיפוט בעניינים פנימיים של הרשות ומסרה אותם לרשות עצמה – הרשות היא זו המשמשת, לצורך העניין, כבעלת הסמכות, כאשר מקור הסמכות הוא הסכם הביניים כשהוא נקרא ביחד עם המנשרים והצווים שהוציא מפקד האזור.