4100. התובע כתב, כבר בסעיף 1, לתצהירו, מיום 1.3.09: "אני כבר בגיל 16 כשהוצאתי פעם ראשונה תעודת זיהוי. זו הייתה תעודת זיהוי ישראלית, לרשות הפלסטינית לא הייתה כל זכות לעצור אותי".
4101. ובסעיף 14 לאותו תצהיר, כתב התובע: "אמרתי לעיל יש לי תעודת זהות ישראלית".
בעמ' 5 לתצהירו, מיום 1.3.09 נאמר: "...עברתי עם אבא שלי לגור במדינת ישראל בגיל 15 לערך, האמא שלי נשארה ב..., הייתי עם האבא בישראל ועם האמא ב...".
4102. בעדותו, מיום 11.5.14, אמר התובע את הדברים הבאים (עמ' 1226 לפרוטוקול):
"ש. מה השם המלא שלך?
ת. היום? שיניתי את השם. בעבר השם שלי היה..., היום זה... גם אבא שינה את השם מ... ל..., אני גר עכשיו בישראל, כל הזמן הייתה לי תעודת זהות ישראלית.
ש. לפני כמה שנים בערך?
ת. לא זוכר בדיוק.
ש. למה שינית את השם?
ת. כי אני חי במנטליות אחרת אז החלטתי לשנות את השם".
--- סוף עמוד 240 ---
ובעמ' 1231 לפרוטוקול:
"ש. אמרת שאתה אזרח ישראלי?
ת. התנזים לקחו לי את התעודת זהות. למוחבראת אמרתי שאני אזרח ישראל".
4103. נראה, כי דבריו של התובע, כי הוא מחזיק בתעודת זהות ישראלית – לא נסתרה, והיא תואמת את דבריו, כי מאז היותו בן כ-15 שנה הוא מתגורר עם אביו בצד הישראלי.
4104. מבחינה זו, אסור היה לה לרש"פ לעצור את התובע, אשר החזיק בתעודת זהות ישראלית. ניתן לקבוע, כי התובע היה רשום במרשם האוכלוסין, ועל כן, הוא נחשב כישראלי, לצורך קביעת סמכות השיפוט של הנתבעת.
4105. הקביעה האופרטיבית המתחייבת היא, כי מעצרו של התובע הינו משולל כל סמכות חוקית, משום שהוא נעשה בניגוד לסעיף XVII (2) לפרק 3 של הסכם הביניים, שכותרתו "עניינים משפטיים", ובניגוד לפסקה 1(א), ובפיסקה 7.א לסעיף 1 (סמכות שיפוט פלילי) לפרוטוקול הרביעי, בנושא עניינים משפטיים של הסכם הביניים.
4106. לנתבעת לא הייתה כל סמכות לעצור את התובע, מכל עילת מעצר שהיא. ולכן הוכחה עילת התביעה בנזיקין בגין כליאת השווא.
4107. על אף האמור, אבחן את יתר הפרמטרים לחוקיות או העדר חוקיות מעצרו של התובע, מפני שאני סבור כי במקרה דנן, קיימים היבטים נוספים אשר בכוחם לפסול את חוקיות מעצרו של התובע.
נח.3.9 מיקום המעצר
4108. מיקום המעצר הוזכר על ידי התובע, בסעיף 52 (עמ' 7) לתצהיר מיום 1.3.09:
--- סוף עמוד 241 ---
"עצרו אותי ב... בעת שהייתי בבית של אמי, אסור היה לעצור אותי כי הייתה לי תעודת זיהוי ישראלית".