4444. במקרה הנוכחי, התייתר הדיון בשאלה האם עילת מעצרו של התובע הייתה "עילה מדומה", אם לאו, מפני שמעצרו של התובע היה אסור מחמת שתי הסיבות שלמעלה – אזרחותו ומקום המעצרׂׂׂ.
4445. היות והתובע הוא אזרח ישראלי, לכל דבר ועניין, הרי שסמכות השיפוט כלפיו, תקום למדינת ישראל, גם מכוח סעיףIII לנספח IV: פרוטוקול בנושא עניינים משפטיים
--- סוף עמוד 310 ---
הקובע את סמכויות השיפוט האזרחי, אשר הוענקו לרשות הפלסטינית (כתבי אמנה, שם, בעמ' 277-278), אשר זו לשונו:
"סעיף III
סמכות שיפוט אזרחית
1. לבתי המשפט ולרשויות השיפוטיות הפלסטינים יש סמכות שיפוט בכל העניינים האזרחיים, בכפוף להסכם זה.
2. במקרים שישראלי הוא צד, לבתי המשפט ולרשויות השיפוטיות הפלסטינים יש סמכות על תביעות אזרחיות במקרים הבאים:
א. נושא התביעה הוא עסק ישראלי מתמשך הממוקם בשטח (רישומה של חברה ישראלית כחברה נוכרית בשטח מהווה ראיה לכך שיש לה עסק (מתמשך הממוקם בשטח);
ב. נושא התביעה הוא נכס דלא ניידי המצוי בשטח;
ג. הצד הישראלי הוא נתבע בתביעה והסכים לסמכות שיפוט כזו בהודעה בכתב לבית המשפט או לרשות השיפוטית הפלסטינים;
ד. הצד הישראלי הוא נתבע בתביעה, שהנושא שלה הוא הסכם כתוב, והצד הישראלי הסכים לסמכות שיפוט כזו בהוראה מפורשת בהסכם זה;
ה. הצד הישראלי הוא תובע אשר הגיש תביעה לבית משפט פלסטיני. אם הנתבע בתביעה הוא ישראלי, הסכמתו לסמכות שיפוט כזו בהתאם לתת-פסקאות ג או ד לעיל תהיה נחוצה; או
ו. תביעות הנוגעות לעניינים אחרים כפי שיוסכם בין הצדדים".
--- סוף עמוד 311 ---
בעניינים שמעבר לרשימה המנויה למעלה, מצויה סמכות השיפוט בידי ישראל.
4446. ממסגרת נורמטיבית זו מתחייבת המסקנה, שהוזכרה פעמים מספר בעבר, כי תובענה כנגד הרשות הפלסטינית, המוגשת על ידי אזרח ישראלי, הינה בסמכות השיפוט של מדינת ישראל; כלומר: סמכות השיפוט הישראלית במקרה הנוכחי – בהנחה שעילת מעצרו של התובע איננה עילה ביטחונית אלא כזו שמקורה בשחיתות שלטונית – נובעת מכך שעילת התובענה קמה לתובע כאשר היה אזרח ישראל.
4447. מעבר לצורך, אזכיר כי בפיסקאות 361-362 לעיל קבעתי שמאסר של תושבי הרשות בשטחים בהם סמכויות המעצר אינן של הרשות הפלסטינית, מכל סיבה שהיא, מהווה בעצמו פגיעה משמעותית בביטחון האזור, בין היתר, משום שהוא מקעקע את שלטון החוק הישראלי (זאת גם במקרה שעילת המעצר איננה נוגעת לניסיונותיה של הרש"פ להצר צעדיהם של משתפי פעולה).