--- סוף עמוד 66 ---
5002. הפרמטר הראשון, הוא אזרחותו של התובע. לגביו, הצהיר התובע בעמ' 1 (סעיף 14) לתצהיר התובע מיום 10.12.08:
"אין לי היום תעודה מזהה, היה לי דרכון פלסטיני שאבד לי".
5003. בעדותו, מיום 7.7.11, אמר התובע דברים מפורשים (עמ' 112 לפרוטוקול):
"ש. יש לך תעודת זהות ישראלית?
ת. לא.
ש. יש לך תעודת זהות פלסטינאית?
ת. לא. רק מספר.
ש. איך אתה מזדהה?
ת. אין לי שום תעודה. קיבלתי אישור ורשום במסוף שהאישור הזה מספיק שאני אסתובב בישראל בלי תעודה. אנחנו מוכרים כאן אצל הרשויות שאין לנו תעודת זהות והם לא עושים מזה הרבה רעש. האישור מספיק (העד מציג מסמך שכותרתו 'היתר כניסה לישראל כולל לינה' מטעם מנהלת התיאום והקישור ביהודה ושומרון בתוקף מ- 1.4.11 עד 30.9.11)".
5004. הינה כי כן, לא הייתה באזרחותו של התובע כדי למנוע מן הנתבעת לעוצרו, מחמת העדר סמכות.
5005. אמשיך ואבחן את יתר הפרמטרים לקביעת סמכותה של הנתבעת לבצע את המעצר, ואת חוקיות המעצר, כפועל יוצא מכך.
סו.3.9 מיקום המעצר
--- סוף עמוד 67 ---
5006. התובע לא סיפר, מיוזמתו, ולא נשאל לגבי מקום מעצרו.
5007. הרמז היחיד שנמצא בחומר הראיות, לגבי מיקום מעצרו, היה כאשר אמר שממקום מעצרו הוא נלקח לרמאללה. דבר המקים את ההנחה כי מקום מעצרו של התובע היה בנפת רמאללה.
5008. מצידה של הנתבעת, לא נמסרה כל אינפורמציה בנוגע למיקום מעצרו של התובע. בתצהיר מטעמה, ענה המצהיר כי אין לו כל מושג מהיכן נעצר התובע.
5009. על כן, ומכיוון שעל התובע הנטל להוכיח את מקום מעצרו, ההנחה העובדתית תהיה לטובת הנתבעת, והיא כי הוא נעצר משטח A.
5010. יצוין גם, כי הנחה זו נסמכת על מירב האינפורמציה שניתן היה להבין מן הראיות, לגבי מיקום מעצרו של התובע, שכן התובע הועבר לרמאללה, ומקום מגורי הוריו היה בכפר..., והתובע שהיה בן 19 שנה, ולא נשוי (ראה: דבריו של התובע בעמ' 1, לתצהיר מיום 24.11.04 – ת/140), והתגורר עמהם.
5011. על כן, הסבירות היא שהתובע נעצר סמוך למקום מגוריו הקבוע, ואף בסמוך לרמאללה, ונלקח דווקא לשם, מטעמי נוחות.
5012. הנפקות המשפטית תהיה, אפוא, כי לא היה גם במיקום מעצרו של התובע, לכשעצמו, כדי למנוע את מעצרו של התובע בידי הנתבעת.
סו.4.9 עילת המעצר
5013. לאור האמור לעיל, תקום ותיפול תובענה זו – באשר לעוולה של כליאת שווא – בהסתמך על עילת מעצרו של התובע.
5014. עילה זו, הוצגה על ידי התובע בתצהירו, מיום 25.11.04, באומרו כדלקמן (עמ' 1 לתצהיר):