97. נדגיש באופן ברור, כי אנו סבורים, שהגיעה העת לשרש את השיח על "דרך נכונה", "רצויה", או "מקובלת" להתמודדות של נפגעי הטרדה מינית. לכל נפגע מבנה אישיות ודרך התמודדות משלו והשיח אינו צריך לעסוק בשאלה מהו הפרופיל הרצוי של נפגע. החלטתו של התובע להתלונן רק בפני מעסיקו ולא להגיש תלונה למשטרת ישראל, כמו גם העובדה שלא צעק ולא שיתף את כל הסובבים אותו בחוויה שעבר, אינם יכולים לעמוד לו לרועץ ולאיין את גרסתו. והעובדה שהגיב כפי שהגיב לסיטואציה אליה נקלע, לא צריכה לעלות בקנה אחד עם ציפיותיה של הנתבעת ביחס למהי התגובה הראויה של אדם שחווה הטרדה מינית במקום העבודה.
98. ביחס לטענת הנתבעת, לפיה עדותו של התובע היתה כבושה והועלתה לראשונה בכתב התביעה, שעה שבהליך השימוע לא היה לכך זכר, ראינו לדחות את הטענה גם במישור העובדתי, שכן, כפי שעולה בבירור מהתמלול, רעיית התובע התייחסה לעניין ההטרדה המינית באופן מפורש. תגובתו של יועץ הנתבעת היתה, כי היא יכולה להגיש תביעה בגין הטרדה מינית.
העובדה שהתובע או רעייתו לא פירטו במהלך השימוע את כל מעשי ההטרדה המינית, שלימים מצאו את ביטויים בכתב התביעה, והעובדה שהתובע לא פירט בחקירתו הנגדית את המעשים, אין בה ולא כלום, ונבהיר. במהלך השימוע, כלל לא ניתנה לו או לרעייתו האפשרות להתייחס בפירוט לטענותיו, ואילו בחקירתו הנגדית, התובע השיב לשאלות שנשאל ולא הוסיף פרטים שממילא הופיעו בתצהירו. למותר לציין, כי אין כל החובה על התובע לפרט במהלך עדותו מיוזמתו פרטים שכתב באופן מפורט בתצהירו. מרגע שהפרטים קיבלו ביטוי בתצהיר וניתנה לצד שכנגד האפשרות לחקור עליהם בחקירה נגדית, התובע יצא ידי חובתו. במקרה של טענות בדבר הטרדה מינית עם תיאורים מביכים וחלקם כוללים תיאורים גרפיים, בוודאי שהנחה זו נכונה שבעתיים.
99. כאמור, גם מבחינה עובדתית, אין לקבל את טענת הנתבעת, כי מדובר בעדות כבושה של התובע. כאמור לעיל, הטענה הועלתה ע"י רעיית התובע במהלך השימוע וזכתה לתגובה, שבלשון המעטה, ניתן להגדירה כלא ראויה. הנתבעת לא עשתה כל מאמץ, ולו מינימלי, לתת לכך מקום בהליך השימוע, והדבר תמוה לאור העובדה שסירובו העיקש של התובע להמשיך ולעבוד במחיצת שי, נבע לדבריו מכך שהוא הוטרד על ידו מינית.
גרסת התובע
100. נציין, כי החלטנו לבכר את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת לא רק בזכות הרושם החיובי שהותירה בלבנו עדותו, אלא גם כי מצאנו חיזוק לאותות אמת בגרסתו בראיות אחרות, ונפרט: התובע העיד, ועדותו לא נסתרה, כי בשלב מסוים, כשכבר לא יכול היה לשאת את המעשים, שיתף את רעייתו, אשר הלינה על כך בפני שרגא; שרגא עצמו העיד כי הדבר הובא לידיעתו והוא מצא לנכון לנזוף בשי ולהתריע בפניו לבל יחזור על המעשה עם הגזר וכוס הדבק;
בהקשר זה, נציין, כי אנו דוחים את טענת הנתבעת כי האירוע עם הגזר, אינו יותר מאשר מעשה קונדס שארע על רקע האווירה המתוחה ששררה בין התובע לבין שי.
ראשית, סבורים אנו, כי תיאור המעשה אינו הולם את המונח "מעשה קונדס" במקום העבודה, שבו הנתבעת הקפידה לעשות שימוש מוגבר בכתבי טענותיה. מעשה קונדס מוגדר במילון כמעשה שובבי, ליצני, תעלול, מעשה משובה (אברהם בן שושן, המילון החדש, הוצאת קרית ספר בע"מ (1991)). מעשה קונדס הנו בעל קונוטציה חיובית אפוא, ובוודאי שאינו הולם סיטואציה עימותית כה קשה, כמו זו שאפיינה את מערכת היחסים בין התובע לבין שי, מערכת יחסים שקללה גידופים, קללות, הצקות, התעמרות והטרדה מינית.
המונח מעשה קונדס אף אינו מתיישב עם עדותו של שרגא עצמו, לפיה זימן את התובע לשיחת נזיפה והתרה בו לבל ישוב הדבר; המונח מעשה קונדס אף עומד בסתירה חזיתית לטענותיה של הנתבעת עצמה בסיכומיה, לפיה יש לראות במעשה לכל היותר, כהפרת משמעת או למצער, כהטרדה מינית ברף הנמוך ביותר.
101. חיזוק נוסף לגרסתו של התובע מצאנו בעובדה, שאין עליה חולק, כי בעקבות התלונה שהוגשה לשרגא, התובע הועבר לעבוד בחנות אחרת והפרדת הכוחות בינו לבין שי, אפשרה שקט תעשייתי. הנתבעת טענה, כי מדובר בשיקולים עסקיים וניהוליים שלה, שאינם קשורים באופן כלשהו למעשה שארע, ואולם, לא הניחה תשתית ראייתית מספיקה כדי לסתור את טענת התובע, כי המעבר נבע מהעימות בינו לבין שי.
102. אל מול טענת הנתבעת, לפיה התובע בדה את מעשי ההטרדה המינית מלבו, קיימות ראיות המחזקות דווקא את גרסתו, נפרט אותן להלן.
103. כאמור לעיל, נושא ההטרדה המינית עלה במסגרת שיחת השימוע ודברי יועץ הנתבעת כי היו לו ולנציגי הנתבעת שיחות ממושכות עם שי, וכי הם קבעו לוח זמנים של 3 חודשים לתקופת ניסיון, מחזקת אף היא את גרסת התובע, לפיה הוא פנה והלין על מעשיו של שי בפני שרגא. הדבר בוודאי שאינו מתיישב עם טענת הנתבעת, כי כל מה שהוכח שקרה הוא אותו מעשה קונדס חד פעמי.
104. גם התיאור מטעם היועץ ומטעם שרגא במהלך השימוע ביחס לאישיותו של שי ולהליך הטיפולי העמוק שהוא עובר בעקבות התנהגותו, מתיישב יותר עם גרסת התובע לכך שהיו אירועים חריגים ולא מעשה משובה ילדותי וחד פעמי.
105. מאידך, ובדומה לאופן בו התרחש הליך השימוע, כל הטענות הקשות שהנתבעת הפנתה כנגד התובע, לא גובו בראיות כנדרש, לרבות הטענה, כי הוא זה שהטריד את שי, סיכן את שלומם של יתר העובדים, הנהיג "טרור של ממש" במקום העבודה וכיוצא בביטויים ובתיאורים נוספים, בהם נעשה שימוש בכתבי הטענות. גם אם נקבל על עצמנו את ההנחה כי מערכת היחסים העכורה בין השניים לא נבעה אך ורק מהתנהגותו של שי, ולתובע היה חלק מסוים בכך, אין בידינו להלום ולו במעט את התיאורים שהוצמדו להתנהגותו של התובע במכתב הזימון לשימוע ובתצהירי עדי הנתבעת. למעשה, לא הונחה כל תשתית ראייתית של ממש לכך שהתובע הוא זה שהטריד את עובדי הנתבעת ואת שי, התעמר בהם, ואף הגדיל לעשות והנהיג "טרור של ממש". טענות אלה, כך התרשמנו, נועדו לשמש כמשקל נגד לטענותיו החמורות של התובע כלפי ההטרדות להן היה חשוף ממצדו של שי. יש לציין בהקשר זה את עדותו של שרגא בפנינו, שהעיד: "הוא איים, כעדות שמיעה, אני לא שמעתי במו אוזני על אחת העובדות" (עמ' 35 לפרוטוקול מול שורה 30). בהמשך עדותו, סיפר כי ידע שהתובע נהג לעקוב אחרי אחת העובדות בשם רחל, וכשנשאל מה עשה עם המידע הזה, השיב: "כלום" וכשנשאל מדוע לא זימן אותה ועובדת נוספת שיכלה להעיד בעניין לבית הדין, השיב כי הן פחדו וכי הנתבעת החליטה שלא מזמנים אותן כי אין צורך (עמ' 36 לפרוטוקול מול שורה 14, 16 ו- 20).
106. כך או כך, בוודאי שאין לקבל כל הצדקה, תהא אשר תהא, למעשי הטרדה מינית במקום העבודה ואין בעובדה שהיו מתחים ועימותים בין השניים אף כדי להוות הקלה או התחשבות בנסיבות.
107. מכל הנימוקים דלעיל, מצאנו לבכר את גרסת התובע אשר היתה אמינה, קוהרנטית והתיישבה עם יתר הפסיפס העובדתי והראייתי שנפרש בפנינו.
108. לא נסיים מבלי להתייחס לטענת הנתבעת, כי גם אם יוחלט כי מדובר בהטרדה מינית, יש לסווג אותה כהטרדה ברף הנמוך של מנעד ההטרדות המיניות.
מעשיו של שי, כפי שהוכחו ע"י התובע, כללו אמירות, התבטאויות ומעשים של ממש בעלי גוון מיני מובהק, שחורגים ממעשי משובה או שניתן להצדיקם בכך שבאו כתגובה להתגרות קודמת של התובע בשי. אמירות ומעשים אלה חרגו באופן מובהק גם ממתחם של גסות רוח גרידא.
מעבר לכך, בניגוד לטענת הנתבעת, אין צורך להוכיח כי למטריד היתה כוונה מינית כלשהי כלפי המוטרד ולכן גם אין כל רלוונטיות לנטיותיו או העדפותיו המיניות או לעובדה שהוא איש משפחה למופת, או לא, והדיון שהנתבעת נגררה אליו בסיכומיה בעניין זה, מיותר לחלוטין.
הטרדה מינית יכולה ללבוש צורות שונות, וגם יצירת אווירה מטרידה במקום העבודה ע"י שימוש חוזר ונשנה באמירות בעלות אופי או גוון מיני, ובוודאי ע"י עשיית מעשים של ממש, כפי שהוכח במקרה שלפנינו, תיחשב כהטרדה מינית שמעכירה את סביבת העבודה ופוגעת בכבודם של יתר העובדים.
לאור כל האמור לעיל, אנו פוסקים, כי התובע הוכיח כי נחשף למעשי הטרדה מינית מצדו של שי ונפנה כעת לבחון את אחריותה של הנתבעת.