בית דין אזורי לעבודה בתל אביב – יפו
סע"ש 41811-10-15
27 אוגוסט 2018
לפני:
כב' השופט אורן שגב
נציג ציבור (עובדים) גב' הלן הרמור
התובע 1. יוחאי דגהו ת.ז. xxxxxxxxx
ע"י ב"כ: עו"ד ליאור פרי ואח'
–
הנתבעת 1. דב לובלינסקי ובנו ייצור והשחזות (1985) בע"מ
ח.פ. 511072811
ע"י ב"כ: עו"ד משה וקרט
פסק דין
האם התובע נחשף להטרדות מיניות מצד אחד מעובדי הנתבעת, והאם הנתבעת פעלה בעניין בהתאם לחובתה בדין; כמו כן, האם התובע פוטר בניגוד לדין בשל פגמים מהותיים שנפלו בהליך השימוע שנערך לו? אלו הן השאלות בהן עלינו להכריע בתיק זה.
נקדים אחרית לראשית ונציין, כבר עתה, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה להתקבל, על שני רכיביה. להלן נפרט את הנימוקים שעמדו בבסיס הכרעתנו.
הרקע העובדתי וטענות הצדדים
1. התובע, מר יוחאי דגהו (להלן – התובע) עבד בנתבעת כמשחיז סכינים במשך 26 שנים, החל מיום 01.03.89 ועד לפיטוריו ביום 19.02.15. עבודתו התבצעה בחנות השייכת לנתבעת ברח' קינג ג'ורג' בתל אביב.
2. בשנת 2012 החל לעבוד בנתבעת עובד בשם שי ליטמן (להלן – שי) ומערכת היחסים ששררה בינו לבין התובע, היתה עכורה ורווית עימותים מילוליים שונים, והכל כפי שיפורט בהרחבה בהמשך פסק הדין.
תמצית טענות התובע
3. לטענת התובע, במהלך חודש 11/2012 ועל רקע מערכת היחסים העכורה בין השניים, נחצו הקווים ושי החל להתנכל אליו ולהטריד אותו מינית.
בהתאם לאמור בכתבי הטענות (סעיף 10 לכתב התביעה, סעיף 6.4 לתצהיר התובע וסעיף 6.4 לסיכומיו), ההטרדות המיניות כללו, בין היתר, את האמירות והמעשים הבאים:
(א) במסגרת יום העבודה אמר שי לתובע באחת ההזדמנויות: "בוא תמצוץ לי – אני אשפוך לך על הפנים";
(ב) בהזדמנות אחרת, במהלך יום העבודה, שי הוציא את איבר מינו ואמר לתובע: "בוא אני אשפוך לך על הפנים";
(ג) בהזדמנות נוספת, במהלך יום העבודה, שי שפך שמן על גזר ואמר לתובע: "קח, תן לאשתך";
(ד) בהזדמנות נוספת, במהלך יום העבודה, השאיר שי לתובע פתק עם גזר ובפתק כתב: "תדחוף לאשתך שתהנה מזה מתנה ליום הולדת שלי";
(ה) באחד המקרים, שם שי זרע שלו בתוך כוס וכתב לתובע פתק שמדובר ב"משקה אלים מגופו של שי – תבלע אותו";
(ו) באחת מהתקריות, לקח שי את הכובע של התובע והרטיב אותו בכדי שהתובע לא יוכל לחבוש אותו. שי גם צייר על תמונות השייכות לתובע אשר תלו בחדר העבודה שלו;
(ז) שי כתב לתובע פתקים רבים הכוללים ניסוחים בעלי אופי מיני מטריד, בוטים אלימים, אך הבעלים של הנתבעת, מר שרגא לובלינסקי (להלן – שרגא) קרע אותם, למרות שלטענת התובע, הוא ביקש ממנו לשמור אותם.
4. לטענת התובע, בשלב מסוים, הוא התקשה לשאת את מסכת ההטרדות ושיתף בכך את רעייתו, אשר פנתה לשרגא והבהירה לו כי בכוונתה לפנות למשרד התמ"ת ולהגיש תלונה. שרגא השיב לה, כי ידוע לו שהתובע עבר התעללות מינית ע"י שי, ושבכוונתו לפתור את הבעיה באמצעות העברתו של התובע לעבוד בחנות השייכת לנתבעת ברח' קיבוץ גלויות, דבר שימנע מהתובע להמשיך ולהתמודד עם שי (סעיף 6.6 לסיכומי התובע).
5. כתוצאה מאותה שיחה, התובע אכן הועבר, בהסכמתו, לעבוד בחנות של הנתבעת ברח' קיבוץ גלויות ואילו שי נותר לעבוד בחנות בקינג ג'ורג'. הריחוק הפיסי עשה את שלו עד שביום 21.01.15 נציגי הנתבעת הודיעו לתובע, כי בכוונתם להעביר את שי לעבוד בחנות בקיבוץ גלויות, אליה הוא עצמו הועבר קודם לכן. ביום 09.02.15, התובע הגיע למקום עבודתו וראה כי שי אכן שובץ בה לעבודה.
6. בעקבות כך, טען התובע כי הודיע למנהליו, כי אין בכוונתו לעבוד במחיצתו של שי, וזאת לאור מסכת ההטרדות לה היה חשוף. ביום 16.02.15 קיבל התובע מכתב זימון לשימוע לפני פיטורים (נספח 2 לתצהיר התובע), בו נכתב, בין היתר, כי הנתבעת שוקלת לסיים את העסקתו אצלה מהטעמים הבאים:
"1.1 התפרצויות קשות כלפי עובדים, מנהלים ובעלי החברה, הכוללות, זריקות חפצים, טריקת דלתות, איומים, תוך הפעלת טרור של "ממש".
1.2 היעדרויות חוזרות ונשנות מהעבודה, ללא כך [הטעות במקור – א.ש.] הצדקה וסיבה, תוך שנראה כי הנך פועל בצורה זו על מנת שיפטרו אותך.
1.3 התנהגותך כאמור גורמת לשיבוש חמור של סדרי העבודה, פוגעת ביכולת החברה להתחייב בפני לקוחותיה ומגיעה כדי הפרת משמעת חמורה."
7. השימוע נקבע ליום 18.02.15 והתקיים בנוכחות התובע, רעייתו, הגב' אסתר דגהו, מר יובל לובלינסקי, סמנכ"ל הנתבעת, שרגא, ועוה"ד אילן מוזס, יועץ ארגוני שנתן שירותי ייעוץ לנתבעת בזמנים הרלוונטיים (להלן – היועץ). שיחת השימוע הוקלטה והתמלול הוגש כראיה במצורף לתצהירו של התובע.
8. לטענת התובע, נציגי הנתבעת סירבו לפרט בפניו במהלך ישיבת השימוע מהם אותם מקרים של התפרצויות אלימות שלו כלפי עובדי הנתבעת ומנהליה, ומתי אירעו לכאורה מקרים אלה. התובע עמד על כך ששי לא יעבוד במחיצתו לאור העבר המשותף שלהם, אך נציגי הנתבעת הודיעו לו כי זו החלטתם הניהולית. בנסיבות שנוצרו, טען, לא נותרה לו ברירה אלא להודיע כי הוא מסכים להצעה שהוצעה לו להתפטר ולקבל את כל הזכויות המגיעות לו בגין תקופת עבודתו.
9. יצוין, כי בעקבות הסיכום הנ"ל, התובע אכן פוטר מעבודתו וקיבל את כל הזכויות המגיעות לו כגון: דמי הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים ושחרור הכספים שנצברו בקופות על שמו.
10. להשלמת התמונה, יצוין, כי בכתב התביעה שהגיש, תבע התובע 2 סעדים נוספים, ואולם, חזר בו מהם במסגרת סיכומיו, באופן שנותרו להכרעה 2 הסוגיות שהוצגו בפתח פסק הדין: עניין ההטרדה המינית ועניין הפיטורים שלא כדין.
11. לטענת התובע, הוא הניח תשתית ראייתית רחבה ומפורטת לטענת ההטרדה המינית ופירט את הראיות במסגרת סיכומיו אחת לאחת; כך גם לגבי טענתו כי הליך השימוע היה פגום מיסודו, באשר מהתמלול עולה, כי הנתבעת לא הציגה בפניו ולו דוגמה קונקרטית אחת לטענות הקשות שהטיחה בו במכתב השימוע, ובכללן הטענה כי הפעיל "טרור של ממש". עוד טען, כי הברירה שהוצבה בפניו לעבוד שכם אל שכם עם אדם שהטריד אותו מינית, או להתפטר, מנוגדת לדין, לחובת תום הלב ו"למוסריות בסיסית של בני אנוש" (סעיף 48.2 לסיכומי התובע).
12. התובע פירט את התשתית המשפטית שבבסיס חובתו של מעסיק לטפל בתלונות על הטרדה מינית בעבודה, וסיכם, כי הנתבעת לא מילאה את חובתה על פי דין ולפיכך, הוא זכאי לפיצוי שתבע. כמו כן, פירט את התשתית המשפטית בנוגע להלכות השימוע וטען, כי השימוע שקוים, היה "חסר תוחלת", תוך העמדת התובע במצב של חוסר ברירה (סעיף 88 לסיכומי התובע). בסיכומיו, ביקש התובע להדגיש, כי הראיות בתיק מובילות למסקנה הבלתי נמנעת לפיה הוא פוטר בניגוד לדין, וכי אין עסקינן בסיום יחסי עבודה בהסכמה. לפיכך, סיכם, כי הוא זכאי לפיצוי שתבע בגין פיטורים שלא כדין ופיטורים בחוסר "תום לב משווע העולה כדי רשעות לשמה..." (סעיף 120 לסיכומי התובע).
תמצית טענות הנתבעת
13. בכתבי הטענות מטעמה, הכחישה הנתבעת את טענות התובע ביחס ל-2 עילות התביעה וטענה, כי התובע הוא זה שהתנהג בצורה חריגה ביותר במקום העבודה, התעלל והתעמר באופן סידרתי בעובדי הנתבעת, תוך שהוא יוצר כל העת פרובוקציות ופוגע במהלך התקין של העבודה (סעיף 4 לכתב ההגנה).
14. שרגא הגיש את התצהיר המרכזי מטעם הנתבעת, ובו תיאר, כי התובע נהג להעליב ולקלל את עובדי הנתבעת ואף איים עליהם ועל שלימות גופם, הטריד אותם והציק להם "בצורה הקשה ביותר", וזאת "לצד היותו עובד מקצועי ביותר בתחומו" (סעיפים 9, 10 לתצהיר שרגא).
15. בסעיף 12 לתצהירו, הוסיף שרגא כי "התובע נקט בצעדי ענישה שונים ומשונים כנגד עובדי החברה שהיה מצוי עמם בעימות, שכללו, בין היתר, בהתאם למצבי רוחו המשתנים, סירוב לבצע עבודות השחזה רגילות ודחופות שהתבקש לעשות על ידם על פי הזמנת לקוחות, תוך שהוא פוגע במוניטין של הנתבעת עקב אי עמידה בלוחות הזמנים שנקבעו עם הלקוחות, וכתוצאה ישירה מכך הביא לפגיעה במכירות של הנתבעת" (סעיף 12 לתצהיר שרגא).
16. לטענת שרגא, הנתבעת הבליגה על מעשיו החמורים של התובע בגלל מה שהגדיר כתלותה הרבה בו וההתחשבות בוותק שצבר. הנתבעת אף ניסתה לפייסו וליישר את ההדורים בינו לבין יתר העובדים, ו"אולם, כל המאמצים העלו חרס" (סעיף 18 לתצהיר שרגא).
17. הנתבעת הוסיפה, כי התובע גם הרבה להיעדר מעבודתו, או שנהג להגיע אליה באיחור וגם בשל כך ובשל רצונה להגן על שלום עובדיה, היא נאלצה לקבל החלטה לזמן אותו לשימוע לפני פיטורים, והכל בעצתו של היועץ שאת שירותיו שכרה לאור מצבה הכלכלי הקשה (סעיפים 19-29 לתצהיר שרגא).
18. לטענת שרגא, מסקנותיו של היועץ היו, כי אין להשלים עם העובדה שהתובע מאיים על עובדים ומנסה להכתיב לנתבעת את מי להעסיק, את מי לפטר ואת מי לקדם בעבודה, וזאת, לאור התנגדות התובע לקידומו של שי לתפקיד איש מכירות של הנתבעת. התעלמות הנתבעת מהמלצות היועץ בעניין התובע, "היתה למעשה עומדת בניגוד גמור לתפישה הארגונית ולסטנדרטים החדשים שרצה הוא להנחיל בחברה כדי להביא להבראתה", הדגיש שרגא בתצהירו (סעיפים 32-33 לתצהיר שרגא).
19. באשר להליך השימוע, טענה הנתבעת, כי זה נערך לאחר שהתובע קיבל זימון. במהלך ישיבת השימוע עצמה, הנתבעת עשתה מאמצים למנוע את פיטוריו, תוך חיפוש דרכים לקיום יחסי עבודה תקינים של התובע מול עובדים אחרים, כולל שי, שהנתבעת היתה מעוניינת לקדמו, כאמור לעיל, אלא ש"התובע הציב, באמצעות אשתו, אולטימטום לחברה, לפיו ובמידה ומר ליטמן [שי – א.ש.] ימשיך לעבוד עמו באותו מבנה, לא יוכל הוא להמשיך בעבודה" (סעיפים 35-39 לתצהיר שרגא).
20. בתצהירו, טען שרגא כי דרישת התובע היתה בלתי מוצדקת בעליל, שכן לא זו בלבד ששי היה קורבן להתעללויות ולהטרדות מצד התובע, אלא שבתפקידו החדש, שי לא היה כלל בקשר עבודה ישיר עם התובע ובמגע עמו, שכן השקיע את רוב זמנו בביקורים אצל הלקוחות השונים מחוץ לחצרי הנתבעת, וגם כששהה בחנות, התובע עצמו שהה בבית המלאכה שמצוי בקומת המרתף, אליה קיימת כניסה נפרדת מהכניסה לחנות. שרגא הוסיף, כי ההחלטה לדחות את האולטימטום שהתובע הציב, נבעה מכך שהנתבעת לא רצתה לחזק את התנהגותו הפסולה של התובע כלפי שי וכלפי עובדים אחרים.
21. נוכח האמור לעיל, המשיך שרגא וטען, הושג סיכום בין הצדדים, כפי שהדבר משתקף בתמלול השימוע, שמערכת יחסי העבודה תסתיים בהסכמה, תוך תשלום כל הזכויות המגיעות לתובע, כפי שאכן קרה ביום 19.02.15, עת נמסר לו מכתב פיטורים (נספח ח' לתצהיר שרגא). עוד נטען, כי לאחר סיום עבודתו, פתח התובע עסק עצמאי משלו במרחק של כ- 500 מטר מהנתבעת, תוך שהוא מתחרה בה, מנסה לגנוב את לקוחותיה ומציג עצמו כמי שהיה המשחיז היחיד של סכיני שחיטה אצל הנתבעת (סעיף 48 לתצהיר שרגא).
22. שרגא הוסיף, כי התנהגותו של התובע עצמו התאפיינה בכך שהוא נהג להתעמר ולהתעלל בעובדים, ובכללם בשי. שרגא תיאר בתצהירו אמירות שונות שנאמרו ע"י התובע ביחס לשי וביחס לעובדים אחרים, ובין היתר אמירות כגון: "לך תזדיין, אתה משת"פ של עמית ודודי ואל תכנס לי לבית המלאכה", "הנה בא האורז המטורלל, הוא יארוז את הסכינים מיד...", "לך תזדיין", "אני אזיין אותך", "אני הבוס פה בחנות", "אני אדאג שלא תהיה פה יותר", "האורז הסטלן והנרקומן" (ביחס לשי – סעיפים 55-59 לתצהיר שרגא); "הזקנה הבלויה" (ביחס לעובד בשם בני – סעיף 59 לתצהיר שרגא).
23. בנוגע לטענות התובע על אודות הטרדות מיניות מצדו של שי, טען שרגא כי מדובר בהצגת דברים מסולפת ומנופחת ופירט, כי לפני למעלה מ-3 שנים התובע הקניט והטריד את שי, וזה בתגובה, בשעת כעס ובתגובה ספונטאנית לפרובוקציות שעורר התובע, שהוציאו את שי באופן מוחלט משלוותו, מילא שקית קטנה בדבק והניח אותה בתוך מגש סכינים כשליד השקית הניח גזר, תוך שהוא רושם לתובע "במקרה הצורך שבור והשתמש". הכוונה הייתה, לדבריו, שהתובע ירגיע את עצמו (סעיף 64 לתצהיר שרגא).
24. שרגא הוסיף, כי שי הוא "איש משפחה למופת, אב לילדים, ללא נטיות מיניות כלשהן כלפי גברים, וביצע את מעשה הקונדס האמור בתגובה להטרדות מצד התובע ובשעת כעס, מתוך מטרה לגרום לתובע להפסיק את הטרדותיו, אשר כללו, בין היתר אמירות בנוסח האמירות שצוטטו לעיל. בניגוד לתובע, שמנסה להיאחז באותו מעשה קונדס כמוצא שלל רב, "הן הנתבעת והן שי לא ראו באותן התבטאויות חריגות של התובע הנ"ל כהטרדה מינית, אלא כחלק מהקללות, הגידופים וההטרדות הבלתי פוסקות מצד התובע", המשיך שרגא וטען (סעיף 67 לתצהיר שרגא).
25. שרגא אף הוסיף, כי לאחר אותו אירוע, התובע ורעייתו פנו אליו בתלונה, במטרה לנגח את שי על "משגה שביצע בשעת כעס", ובאותה פגישה, לדבריו, לא שכחו לבקש הטבת שכר נוספת, שנעתרה בחיוב. (סעיפים 68-69 לתצהיר שרגא). בעקבות כך, תיאר שרגא כי זימן את שי לשיחה, וזה הדגיש בפניו, "כי הוא בעצמו אינו תופש כיצד הגיע למצב בו התובע מצליח להוציאו משלוותו ומביא אותו לביצוע מעשה הקונדס האמור" (סעיף 72 לתצהיר שרגא). שרגא השיב לשי כי חל איסור לבצע מעשה קונדס כאמור במקום העבודה והזהיר אותו מהישנות מקרה דומה כלשהו. לדבריו, למן אותו מקרה, המשיכו השניים לעבוד בחנות הנתבעת ברח' קינג ג'ורג'. התובע לא ביקש לעבור למקום עבודה אחר, או להעביר את שי למקום אחר.
26. שרגא הדגיש, כי בניגוד לטענת התובע, העברתו לחנות הנתבעת ברח' קיבוץ גלויות לא נבעה מבקשתו להתרחק משי, כי אם בשל אילוצים ושיקולים כלכליים של הנתבעת. עוד טען, כי התובע לא העלה מאז המקרה המתואר לעיל, ובמשך כ-3 שנים, כל טענה כי הוטרד מינית באותה תקופה. ביחס לתמלול השימוע, טען שרגא, כי אין לראות בדברים שנאמרו שם מצד נציגי הנתבעת כהודאה כלשהי בכך שידעו כי התובע הוטרד מינית, שכן ההתייחסות נוגעת לאותו מקרה קונדס , כהגדרתה, בלבד.
27. בסיכומיה, טענה הנתבעת כי קידומו של שי מצוי בתחום הפררוגטיבה הניהולית שלה ושבה והכחישה את טענות התובע, לפיהן הוטרד מינית על ידו. עוד טענה, כי כל ניסיונותיה להפיס את דעתו של התובע לא צלחו, וכי הוא בדה מלבו את מעשי ההטרדה המינית "כדי לתת ממשות והצדקה כביכול לאותו סירוב" (סעיף 24 לסיכומי הנתבעת - ההדגשה במקור – א.ש.).
28. הנתבעת שבה והדגישה, כי ההחלטה על סיום יחסי העבודה התקבלה במשותף ובהסכמה, ולכן לא ניתן לומר כי מדובר בפיטורים שלא כדין. ביחס לפירוט האמירות והמעשים שהתובע ייחס לשי, הנתבעת טענה, כי אלה לא הוכחו, שכן הראיה היחידה לכך היא עדותו של התובע שאינה אמינה ו"רווית סתירות רבות עד מאוד" (סעיף 34 לסיכומי הנתבעת).
הנתבעת ביססה טענתה גם על עדותו של התובע, שלדבריה, בחקירתו הנגדית התייחס רק ל"מעשה הקונדס", כפי שהגדירה אותו לאורך כל ההליך (סעיף 38 לסיכומי הנתבעת).
לטענתה, התובע לא מצא לנכון לתאר בחקירתו הנגדית את המעשה שטען ששי עשה – חשיפת איבר מינו בפניו – שהנו חמור לאין ערוך. הנתבעת הוסיפה, כי כאשר נחקר על כך שהשמיט בחקירתו את הפרט הנ"ל, השיב "זה לא משנה".
עוד טענה, כי קיימות סתירות בין המתואר בתצהיר לבין התיאור שנתן בחקירתו הנגדית, שכן בעוד שבסעיף 11 לתצהירו, טען התובע, כי "שי הוציא את איבר מינו, ואמר לי בוא אשפוך לך על הפנים", במסגרת חקירתו הנגדית, העלה טענה שונה, לפיה: "ששי ישב במשרד הוא פתח את הרוכסן והוריד את התחתונים ובא להוציא אותו, אמר לי "בוא תמצוץ אני אשפיך עליך. אני הסתובבתי ישר" (ההדגשות במקור – א.ש.).
29. הנתבעת עמדה על ההבדלים והדקויות שבין שתי הגרסאות הנ"ל והבהירה עוד, כי הסתבר שלמעשה, התובע לא ראה את שי מוציא את איבר מינו, בשונה מהמצג שהציג בתצהיר ואף הודה בהמשך חקירתו, רק ראה רק את התנועה של השליפה בלבד ולא את האיבר עצמו (סעיף 42 ואילך לסיכומי הנתבעת).
בהמשך סיכומיה, שבה הנתבעת ועמדה על הבדלים נוספים בין האמירות והמעשים שהתובע ייחס לשי בתצהירו, לבין תשובותיו בחקירתו הנגדית (סעיף 50 ואילך לסיכומי הנתבעת) וטענה כי הבדלי גרסאות אלה, מוכיחים כי גרסתו של התובע אינה מהימנה.
עוד הוסיפה בהקשר זה, כי התובע נמנע מלציין פרט מהותי הנוגע למיקומו של שי בעת המקרה הנטען (סעיף 54 ואילך לסיכומי הנתבעת). כך, לשם דוגמה, טענה הנתבעת, כי בעוד שבתצהירו טען התובע כי בעת ששי פתח את רוכסן מכנסיו ואמר לו "בוא תמצוץ לי אני אשפיך עליך" היו השניים במשרד, בחקירתו הנגדית טען כי שי ישב בפינה ולא במשרד. (סעיפים 56-57 לסיכומי הנתבעת).
30. דוגמא נוספת, שממחישה את גרסתו השקרית של התובע, המשיכה הנתבעת וטענה, נמצאת בעדותו של התובע ביחס לפתקים שבאמצעותם שי הטריד אותו, לדבריו. בתצהירו כתב כי שי השאיר לו פתק עם גזר ובפתק כתב: "תדחוף לאשתך שתהנה מזה מתנה ליום הולדת" והוסיף, כי שי הפנה אליו פתקים רבים נוספים, בעלי אופי מטריד, אלא שבחקירתו הנגדית העיד על קיומם של שני פתקים בלבד.
הנתבעת טענה כי ההגזמה בתיאור הכמותי של הפתקים מעידה כי לא היתה חזרה על מעשה ההטרדה המינית, "אשר יש לו משמעות רבה מאוד" (סעיף 66 לסיכומי הנתבעת).
31. הנתבעת הוסיפה, כי חוסר אמינותו של התובע התגלה בחקירתו גם כשנשאל, האם לפני שלטענתו שי שלף את איבר מינו, היו ביניהם חילופי דברים, ובלשון השאלה: "זה סתם קורה שהוא שולף"? על כך השיב התובע: "לא פסיכיאטר ולא פסיכולוג ותשאל אותו". לשאלה הבאה, האם קרה משהו קודם שהוא שלף, השיב התובע: "אני לא זוכר". גם כשנשאל ע"י בית הדין האם לאירוע הנטען קדמו חילופי דברים, השיב כי אינו זוכר (סעיף 68 לסיכומי הנתבעת).
32. הנתבעת ביקשה להסיק מכך, כי מדובר באירוע חריג, "ואם הוא אכן קרה, מן הסתם, קדמו לו חילופי דברים בין התובע לבין מר ליטמן, בשים לב למערכת היחסים העכורה בין התובע לבין מר ליטמן" (סעיף 69 לסיכומי הנתבעת).
33. הנתבעת טענה כי גרסתו של התובע בנוגע לאירוע החמור לכאורה אינה אמינה, מן הטעם שקרתה, אליבא דהתובע, במקום העבודה באמצע היום ולמרות שסביר להניח שנכחו עובדים נוספים בחנות, התובע לא טרח להעיד אף אחד מהם, שיתמוך בטענתו כי המקרה אכן קרה, כפי שתיאר אותו. הנתבעת הצביעה על השינוי בגרסתו של התובע ועל כך שפעם טען כי לא היו אנשים בחנות ולאחר מכן טען: "אם היו אנשים, אז הוא היה בדלפק המכירה" (סעיף 75 לסיכומי הנתבעת. ההדגשה במקור – א.ש.).
34. הנתבעת הסיקה מכך, כי "אדם הנתון לתוקפנות מינית כנגדו לבטח יזכור וידע אם היו אנשים בסביבה, העדים לאותה התרחשות חריגה הנטענת, או לפחות לאירועים או תגובות שקרו לפניה או אחריה והוסיפה תמיהה: "בנוסף, כלום יעלה על הדעת שלא היה אדם בסביבה ששמע או ראה לפחות את תגובת התובע לאחר אותו מקרה נטען ו/או אירועים שקדמו לו" (סעיפים 76-77 לסיכומי הנתבעת).
35. הנתבעת הביאה דוגמה נוספת, שממחישה לטענתה את חוסר אמינותו של התובע כשנשאל בחקירתו הנגדית: "בטח היית נסער וצעקת ואולי אנשים שמעו או ראו?" והשיב: "אני לא צועק על הדברים הללו" (סעיף 78 לסיכומי הנתבעת).
"כלום יעלה על הדעת שהתובע לא יצעק, לא יגיב ולא יביע סערת רגשות לאחר אותו אירוע, אם וככל שהיה אותו אירוע כטענתו, דומה שרק לתובע פתרונים!!", תהתה הנתבעת (סעיף 79 לסיכומי הנתבעת).
36. הנתבעת המשיכה וטענה כי גרסתו של התובע, לפיה המצלמות המותקנות במקום לא קלטו את האירוע הנטען, אינה הגיונית, אינה סבירה ואינה אמינה והעלתה תהייה נוספת: "כלום יעלה על הדעת שהמצלמה לא קלטה ולו חלק קטן מהאירוע הנטען? שהתובע בדק לבד אם קיימים צילומים ולא שיתף את הנהלת הנתבעת, או את אנשי המחשוב באירוע שחווה על מנת שיסייעו לו בהוצאת הוכחות מצולמות?!" ובהמשך: "לו היה ממש בנטען על ידי התובע כי היה קורבן למעשה מגונה חמור, היה מצופה ממנו לפנות להנהלת הנתבעת ולאנשי המחשוב ומתקיני המצלמות, על מנת לסייע לו בהוצאת צילומים והוכחות, ולא שיפעל בגפו ובמחשכים בעניין הזה" (סעיפים 83 ו- 84).
37. חיזוק נוסף לחוסר אמינות גרסתו של התובע, מצאה הנתבעת בעובדה, שהתובע לא הגיש תלונה למשטרת ישראל על אודות ההטרדה המינית שעבר לכאורה, אלא רק הלין, לדבריו, אצל שרגא. הנתבעת טענה בהקשר זה, כי שרגא בתצהירו העיד כי לא היו פניות כאלה אליו וכך גם כל מי שהגישו תצהירים מטעם הנתבעת, לרבות עובדים שכבר אינם עובדים אצלה. "ברור שלו היה ממש בטענה כי מר ליטמן ביצע מעשה החמור המיוחס לו, הדבר היה מתגלה לעובדים אחרים, או להנהלת הנתבעת, ולא היה בגדר גרסה כבושה של התובע, אשר מועלית לראשונה בכתב התביעה", סיכמה הנתבעת (סעיף 98 לסיכומי הנתבעת).
38. הנתבעת הוסיפה כי התובע לא מצא לנכון לחקור את שי על המעשה המיוחס לו והדבר מעלה תהיות רבות, בשים לב לכך שהאירוע החמור נמצא בלב לבו של התיק, ויש לזקוף את הדבר לחובתו של התובע, במיוחד לאור העובדה ששי הכחיש לחלוטין את האירוע הנטען.
39. הנתבעת הצביעה על כך שהתובע לא הציג כל ראיה תומכת לעדותו, למרות שמדובר בתובע ש"אינו בוחל מביצוע [כך במקור – א.ש.] הקלטות של שיחות ואיסוף ראיות..." (סעיף 107 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת הוסיפה כי התובע מסר גרסה כבושה לאחר 4 שנים וגם עובדה זו צריכה להיזקף לחובתו. הנתבעת ציטטה אמירות שונות של נציגי הנתבעת מתוך תמליל השימוע וטענה כי אין באמירות אלה כל אינדיקציה לכך שהתובע בכלל הלין במהלך השימוע על הטרדה מינית, למעט "מעשה הקונדס", כהגדרתה, עם הגזר, "... שלבטח אינו מגיע כדי מעשה מגונה" (סעיף 130 לסיכומי הנתבעת. ההדגשה במקור – א.ש.]. הנתבעת הוסיפה, כי האמור בתצהירו של שי לא קועקע בצורה כלשהי בחקירתו הנגדית והלה מסר עדות מהימנה, גלויה ואמינה בפני בית הדין.
40. הנתבעת ציטטה בסיכומיה את לשון החוק והביאה שורה של פסקי דין וטענה, כי יישום התשתית הנורמטיבית הנ"ל על המקרה דנן, אינו יכול להיחשב ליותר ממעשה ש"מעורר מורת רוח, אינו מכובד, וראוי אף לגינוי ומגיע כדי הפרת משמעת בעבודה", ואולם אין המדובר בהטרדה מינית (סעיף 171 לסיכומי הנתבעת), במיוחד שמעשה הקונדס של שי נעשה על רקע וכתגובה להטרדותיו של התובע שכללו פציחה בריקודים ושירים פוגעניים ומשפילים והתבטאויות כגון: "לך תזדיין", "אני אזיין אותך" וכו' (סעיף 173 לסיכומי הנתבעת).
41. לאור כל האמור לעיל, טענה הנתבעת, כי יש לדחות את דרישת הפיצוי הכספי של התובע, משום שלא הוכח כלל כי בוצע מעשה כלשהו שעולה כדי הטרדה מינית, ומכל מקום, גם אם ייקבע אחרת ע"י בית הדין, מדובר בהטרדה מינית ברף התחתון במקרה של הגזר, וממילא הנתבעת יצאה ידי חובתה עת זימנה את שי לשיחה והתרתה בו שלא יבצע את מעשה הקונדס שיוחס לו (סעיף 195 ואילך לסיכומי הנתבעת).
42. הנתבעת הוסיפה עוד, כי התובע השמיד ראיות שעה שטען שהיו פתקים רבים בעלי תוכן מיני מטריד, שעה שבחקירתו הודה שהוא זוכר בוודאות רק 2 פתקים; העברתו של שי לעבודה בסניף ברח' קיבוץ גלויות, בו עבד התובע, לאחר האירועים הנטענים, נמצאים במתחם הפררוגטיבה הניהולית; בתפקידו החדש בסניף הנ"ל, שי לא בא במגע עם התובע; התובע הסתיר שלאחר המקרה הנטען עבד חצי שנה ביחד עם שי וכי העברתו של התובע לסניף הנ"ל, נבעה מלכתחילה משיקולים כלכליים; התובע פוטר בהסכמה ולכן לא ניתן לקבוע כי פיטוריו היו בניגוד לדין, גם אם נפלו פגמים בהליך השימוע עצמו; בהיבט המהותי לא נגרם לתובע כל עוול גם אם ייקבע שנפלו פגמים בהליך השימוע, שכן בית הדין לא בודק רק את ההיבט הפורמאלי והעובדה היא, שבסופו של דבר מדובר בפיטורים בהסכמה, אשר בהתאם להלכה שיצאה מלפני בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 1036/00 צוקרמן – עיריית נשר (03.12.02) וכן בפסיקתו של מותב זה בתע"א 9323/09 אביחי פרי נ' אלבקס וידיאו בע"מ (16.03.14). לפיכך, יסוד ההסכמה מכשיר את הליך הפיטורים, אף אם נפלו בו פגמים (סעיף 241 לסיכומי הנתבעת).