מתכתובות הדוא"ל בין הצדדים עולה שמר בן-נון ומר בן-ארויה יצרו את הקשר עם הלקוחות, ולאחר מכן הם הפנו את הלקוחות אל התובעת שהיא זו שטיפלה בהם בעצמה. לכן, מקובלת עליי הטענה כי לא היה צורך לחשוף את מר בן-נון ומר בן-ארויה לשיטות העבודה של המערכת עצמה של התובעת אלא רק למידע המוצג לכלל לקוחותיה הפוטנציאליים של התובעת, מידע שאינו יכול להיחשב כסודי.
44. באשר לשיטת הטיפול ב"שגויים", התובעת טענה כי די היה בכך שהנתבעים צפו במסכים של המערכת שלה כדי לעשות "הנדוס לאחור" ולחשוף את שיטת הטיפול שלה בשגויים. טענה זו לא הוכחה. כך, התובעת עצמה טענה כי מדובר במערכת מורכבת. התובעת טענה בהקשר זה בסיכומיה כי "השיטות לטיפול בשגויים כוללות הפעלת לוגים חכמים ומורכבים המבוססים בינה מלאכותית, באמצעותם ממפים את השגויים לפי מספר קטגוריות קבועות ולפי מספר גורמים מטפלים. לאחר מכן התוכנה מעבירה את השגוי לגורם רלוונטי באופן אוטומטי והפעולות מבוצעות תוך מינימום זמן ותוך חיסכון במשאבים" (ס' 119 לסיכומי התובעת). לא ניתן לקבוע בנסיבות אלה - כפי שהתובעת מבקשת שבית המשפט יקבע - כי די היה בחשיפה הקצרה למסכים של התובעת (שלטענת הנתבעים מוצגים גם ללקוחות עצמם), כדי לחשוף את שיטת העבודה שלה לנתבעים באופן שיאפשר להם שימוש עתידי בשיטה על המורכבות שלה.
התובעת לא הוכיחה שימוש אסור בשיטות העבודה שלה גם על-ידי מר ריקלין. מר ריקלין אישר כי הוא נפגש עם מר אלקובי לצורך הכרת המערכת של התובעת. לטענתו, במהלך פגישה זו הוצגה לו המערכת באופן כללי ביותר:
"הוא [מר אלקובי, ר.ר.] הראה לי שני מסכים במערכת: מסך אחד זה מסך פרטי מעסיק, שאת רואה שם שרושמים ח.פ. של מעסיק, הכתובת שלו, כתובת מייל וכל מיני דברים כאלה. והמסך השני זה מסך פרטי עובד. פרטי עובד, את רואה תעודת זהות שלו, את השם שלו, אם יש לו פוליסות, איזה פוליסות יש לו, וכל מיני דברים כאלה, כמה קידודים. שני המסכים שראיתי. שום דבר שקשור לשגויים, שום דבר שקשור לתהליכי עבודה, לא תהליכי עבודה מיכוניים, לא תהליכי עבודה תפעוליים ולא כלום. יצאתי מהפגישה, התקשרתי לאיציק ולאריה [ה"ה בן-ארויה ובן-נון, ר.ר.], אמרתי להם - תשמעו, חבל על הזמן, הוא לא מאמין שאני באמת בא לעזור לו בשביל ללמוד ואחרי זה באמת לעשות שיתוף פעולה, אז עזבו, לא צריך. ומאז זה לא התבשל לשום דבר מזה." (חקירתו הנגדית של מר ריקלין, ע' 336 לפרוטוקול, ש' 5-16).
למר ריקלין ניתנה אם כן הזדמנות לצפות במסכי המערכת של התובעת במהלך פגישה אחת. התובעת לא הוכיחה כי התקיימו פגישות נוספות עם מר ריקלין. המסקנה האמורה לעיל יפה גם לגבי מר ריקלין - אין זה סביר כי במהלך פרק הזמן הזה ניתנה למר ריקלין הזדמנות ללמוד את שיטות העבודה המורכבות של התובעת. מאחר שכאמור, לטענת התובעת שיטות העבודה שלה ייחודיות ומורכבות, לא ניתן לקבוע כי מר ריקלין נחשף לשיטות אלה באופן שאיפשר לו לעשות בהן שימוש.
45. זאת ועוד - התובעת טענה כאמור כי הנתבעים שצפו במסכים במערכת שלה ביצעו לאחר מכן "הנדוס לאחור". ואולם, ס' 6(ג) לחוק עוולות מסחריות הוציא מגדר העוולה של גזל סודי מסחרי, גילוי של סוד מסחרי בדרך של "הנדסה חוזרת" שהיא: "[...] ניתוח [...] של תהליך במטרה לפענח סוד מסחרי, בהילוך חוזר." משכך, אף לו היתה התובעת מוכיחה את טענתה, ואף אם היה נקבע כי מר ריקלין הצליח ללמוד את סודותיה של התובעת מצפייה במסכי המערכת אותם היא מציגה גם ללקוחות פוטנציאליים, וביצע "הנדוס לאחור" כטענתה, לא היה מדובר בנטילה שלא כדין של סוד מסחרי.
46. בנוסף לכל האמור לעיל, גם הטענה שפיי-איט מיישמת היום שיטות עבודה של התובעת לא הוכחה. בהתאם לחזקת השימוש הקבועה בסעיף 10 לחוק העוולות המסחריות, אף אם הייתה התובעת מוכיחה כי הסוד המסחרי נמצא בידיעתה של פיי-איט, היה עליה להראות גם שהשיטות בהן משתמשת פיי-איט דומות דמיון מהותי לשיטה בה היא עושה שימוש.
התובעת לא הביאה כל ראיות ביחס לאופן הפעולה של פיי-איט. טיפול ב"שגויים" כשלעצמו הוא בהגדרה חלק מהשירות שהתובעת כמי שמעניקה שירותי סליקה ובקרה צריכה לספק ללקוחותיה (ר' למשל חוזר "מבנה אחיד להעברת מידע ונתונים בשוק החיסכון הפנסיוני" המצורף כנספח 17 לתצהיר של מר בן-ארויה, ביחס ל"היזון חוזר"). לכן, עצם העיסוק בטיפול בשגויים אינו מעיד על דמיון למערכת של התובעת.
47. יצוין כי מר ריקלין לא הכחיש ששיטת הטיפול בשגויים היא מיומנות ייחודית. כאשר נשאל מדוע הוא מציין את "חוכמת השגויים" באתר של פיי-איט (נספח ה' לפרטים הנוספים) הוא משיב:
"[...] אז רציתי לעשות איזשהו גימיק, א. שממחיש מה הייחודיות שלי בהבנה של דברים, שחלק מהשחקנים האחרים, המתחרים שלי לא מבינים איך זה פועל מאחורי הקלעים בתוך המערכות של חברות הביטוח, כי מה לעשות, אני באתי משם ואני מכיר את זה." (ע' 347 לפרוטוקול, ש 23 – ע' 348 לפרוטוקול, ש' 4).
יחד עם זאת, מחקירתו הנגדית של מר ריקלין עולה כי שיטת העבודה של פיי-איט שונה מזו של התובעת. כך למשל, בעוד שהתובעת טענה כי הטיפול בשגויים כולל, כאמור לעיל, "הפעלת לוגים חכמים ומורכבים המבוססים בינה מלאכותית [...] לאחר מכן התוכנה מעבירה את השגוי לגורם רלוונטי באופן אוטומטי והפעולות מבוצעות תוך מינימום זמן ותוך חיסכון במשאבים" (סעיף 119 לסיכומים), מר ריקלין טען כי שיטת הטיפול בפיי-איט מתבצעת על-ידי כוח אדם ולא על ידי תוכנה כזו או אחרת:
"אבל בסוף הפנייה ואיך הדרך לטפל בשגוי, מתבססת על הפענוח המקצועי של השגיאה שנכון להיום מאד מורכב לעשות את זה. מי שעושה את זה אצלנו בחברה זה אני.
ש: וזה נעשה ע"י כוח אדם וזה נעשה ע"י,
ת: הרוב ע"י כוח אדם.
ש: ואי אפשר לבצע את זה ע"י תוכנה?
ת: ברוב המקרים – לא." (חקירתו הנגדית של מר ריקלין בע' 350 לפרוטוקול, ש' 11-17).
48. עוד טענה התובעת כי סמיכות הזמנים בין פרישתו של מר ריקלין מכלל והפגישה עם נציגי התובעת לבין הקמת פיי-איט, מעידה על כך כי הוא גזל את סודותיה המסחריים ועשה בהם שימוש כדי להקים את החברה שלו. לטענת התובעת הפגישות של מר ריקלין עם נציגיה נועדו כדי ללמוד את התוכנה של התובעת ולעשות בכך שימוש לאחר מכן. מר ריקלין דחה טענות אלו וטען כי לאור ניסיונו והמוניטין שלו בתחום הגבייה בענף הביטוח, כמו גם לאור היכרותו עם המערכות הקיימות, תהליכי העבודה וההנחיות המקצועיות, הוא לא נדרש להכוונה של התובעת או מי מטעמה לצורך הקמת פיי-איט. עוד הוא טען כי בפועל הוא אינו עושה כל שימוש במערכת של התובעת אלא פועל באמצעות "תוכנת מדף" שונה הקיימת במקביל לתוכנה של התובעת.
גם בנושא זה אני סבורה כי התובעת לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את טענתה. אין חולק כי מר ריקלין עושה שימוש בתוכנת מלם שהיא תוכנת מדף. מר אלקובי אישר בחקירתו כי תוכנה זו מבצעת אותה פעילות של התובעת (ע' 149 לפרוטוקול, ש'10-11). נראה כי עובדה זו עומדת בסתירה לטענה כי מר ריקלין עושה שימוש בסודות מסחריים הקשורים לתוכנה של התובעת. כמו כן, עובדה זו מספקת הסבר ליכולתו של מר ריקלין לעסוק בתחום תוך זמן קצר יחסית.
שיטת עבודה נוספת אליה התייחסה התובעת כאל "סוד מסחרי" שנגזל ממנה היא הפצת המערכת באמצעות סוכני ביטוח. לטענתה, בניגוד למתחרים אחרים שלה, פיי-איט משווקת את שירותיה, בדומה לתובעת, דרך סוכני ביטוח. זאת לאחר שהיא נחשפה לשיטה הייחודית בה עושה התובעת שימוש. אף מבלי להתייחס לשאלה האם מר ריקלין נחשף לשיטת עבודה זו אצל התובעת ולאופן בו פיי-איט משווקת את שירותיה, הרי ששיטת ההפצה, שידועה לכל סוכני הביטוח דרכם משווקת התובעת את שירותיה, היא מידע פומבי. ככזה לא קיים בו מימד הסודיות ולכן הוא אינו עונה על ההגדרה של "סוד מסחרי".
המסקנה של כל האמור לעיל היא כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים או מי מהם גזלו ממנה סודות מסחריים. לכן, יש לדחות את טענות התובעת בהקשר זה.
שימוש שלא כדין בשם סמארטק
49. התובעת טענה לשימוש שלא כדין בשמה של סמארטק תוך ניכוס המוניטין שלה. לטענתה, השימוש בשם "סמארטק" ובסמל המסחרי שלה יוצר זיקה של סמארטק לקבוצת E.M.X אליה שייכת התובעת, ולתוכנת "סמארטי" בה עושה התובעת שימוש. נטען כי בכך נפגעה הזכות הקניינית במוניטין שרכשה לעצמה התובעת. עוד טענה התובעת כי בשימוש בשם זה ביקשו הנתבעים לנכס לסמארטק את המוניטין של התובעת, כדי להתקשר עם לקוחות שקישרו את השירות שהם קבלו מסמארטק עם התוכנה שהתובעת עובדת איתה. לטענתה, מצגי שווא אלה אף הובילו לגזל בפועל של לקוחותיה.
הנתבעים טענו כי אף שהיה ידוע לתובעת עוד מתחילת הדרך השימוש בשמה של סמארטק, היא לא העלתה בזמן אמת טענות כנגד השם, וכי ממילא שמה של סמארטק אינו דומה לשם התובעת, אינו עושה שימוש במוניטין שלה ואין בו כדי להטעות.
50. אני סבורה כי דין טענות התובעת בהקשר זה להידחות. העוולה הרלבנטית שהתובעת היתה צריכה להוכיח את יסודותיה בהקשר זה היא עוולת גנבת העין. עוולה זו נקבעה בסעיף 1(א) לחוק עוולות מסחריות הקובע כי:
"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר."
עוולת גניבת העין מותנית בשני יסודות מצטברים: המוניטין שרכש היצרן והחשש הסביר להטעיה של הציבור שהנכס או השירות המוצעים על-ידי הנתבעים הם של התובע או קשורים אל התובע (ר' ע"א 5066/10 שלמה א. אנג'ל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ (30.5.2014) (להלן: "עניין אנג'ל")).
51. באשר למוניטין - המונח "מוניטין" הוגדר על ידי בית-המשפט העליון בין היתר בפסק הדין ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, מד(2) 309 (1990). ספק אם התובעת הוכיחה כי היה לה או לקבוצה אליה היא משתייכת או לתוכנה שלה מוניטין. כך, לא הוכח כי לתובעת נוצרה תדמית חיובית בעיני ציבור לקוחותיה הפוטנציאליים. התובעת אף לא הוכיחה כי המונח "סמארט" זכה להכרה בציבור הלקוחות הפוטנציאליים של התובעת באופן שניתן לומר כי הם התרגלו לראות בו כקשור בשירותים שמעניקה התובעת.
מעבר לכך יש לציין כי שמה של התובעת עצמה שונה משמה של החברה האם, ואין בו כל אזכור למילה "סמארט". כמו כן, בהצעות המחיר של התובעת מצוין הלוגו שלה בלבד ולא זה של החברה האם. יתרה מזאת, בגוף ההצעה מצוין כי התובעת "היא חלק מקבוצה המובנת משילוב של חברת האם – 'אי אמ איקס – תוכנות חכמות בע"מ'" מבלי שיצוין שמה הלועזי הכולל את המילה "סמארט" או שם התוכנה (ר' נספח ב' לפרטים הנוספים). לאור כל אלה, לא ניתן לקבוע כי מרבית הלקוחות הפוטנציאליים של התובעת מזהים אותה באופן אוטומטי עם המילה "סמארט".
52. באשר להטעיה - כפי שנקבע בפסיקה, המבחן לקיומה של הטעיה הוא מבחן אובייקטיבי לקיומו של חשש סביר שהמצג של הנתבע יגרום לצרכן להתבלבל ולרכוש מוצר או שירות של הנתבע, בעוד שהוא סבור שהוא רוכש מוצר או שירות של התובע, או כזה שיש לו קשר אל התובע.
במקרה דנן, לא הוכיחה התובעת את ההטעיה הנטענת. ראשית, מדובר בהטעיה שאינה נוגעת לשמה של התובעת אלא לשם של החברה האם (שכלל אינה בעלת דין בהליך הנוכחי), ולשמה של התוכנה (תוכנת סמארטי) – אותה פיתחה החברה האם, ושבה עושה התובעת שימוש. אף מר אלקובי הודה בחקירתו הנגדית כי "לאיקסוואן אין קניין רוחני שהיא [כך במקור – ר.ר] שלה" (ע' 103 לפרוטוקול, ש' 20).
משההטעיה הנטענת אינה לגבי התובעת עצמה ולשמה או לנכס קנייני אחר שבבעלותה, היא לא הוכיחה כי לה עצמה יש זכות קניינית לשימוש בשם "סמארט" או בנגזרותיו ולא עומדת לה למעשה עילת תביעה.
53. מעבר לכך, התובעת התייחסה כאמור לדמיון בין שמה של הנתבעת 4 - סמארטק - לשם התוכנה שבה התובעת עושה שימוש (סמארטי) וכן לדמיון לשמה של החברה האם, מאחר שהשם "סמארט" מצוי בשמה הלועזי של החברה האם וכלול בלוגו שלה. ואולם, כדי לבסס את עילת התביעה של גניבת עין אין די בדמיון כשלעצמו, אלא על התובעת להוכיח כי מדובר בדמיון המעורר חשש להטעיה. במקרה דנן, חשש כזה אינו קיים – לא בתקופה עובר להקמתה של פיי-איט ולא לאחריה.
54. בהתייחס לתקופה עובר להקמתה של פיי-איט, כל עוד אין מחלוקת שמר בן-ארויה ומר בן-נון פעלו בשיתוף פעולה עם התובעת, הרי שאין חשש להטעיה. בתקופה זו הפנו מר בן-ארויה ומר בן-נון באמצעות סמארטק את הלקוחות הפוטנציאליים אל התובעת בלבד. כך עולה למשל מתכתובות דוא"ל מחודש יוני 2016 בין מר בן-ארויה לבין היועצת המשפטית של מפעלי בית עמנואל – לקוח שהפנה מר בן-ארויה לתובעת (ר' נספח 38 לתצהיר של מר בן-ארויה). באותה תכתובת נשאל מר בן-ארויה על הקשר בין חברת סמארטק לבין התובעת. מר בן-ארויה הבהיר את הקשר בין החברות (בהתאם לתשובתו של מר כהן לפנייה של מר בן-ארויה אליו) והבהיר כי סמארטק משווקת את שירותיה של התובעת. כך כתב מר בן-ארויה בהתאם לדבריו של מר כהן כי:
"SMARTECH הינה משווקת של פלטפורמת הסליקה והבקרה מבית XONE ומשמשת כגורם מקצועי מלווה לחברה. בראש חברת SMARTECH עומד היועץ הפנסיוני איציק בן-ארויה, אשר מפקח על תהליכי העבודה, על עדכוני רגולציה ועל עמידה בתקני הרגולציה, בכל הנוגע לסליקה ובקרה פנסיוניים".
גם מהודעות דוא"ל מזמן אמת שנשלחו מטעם מר בן-ארויה ללקוחות פוטנציאליים (ואשר אליהן כותב גם מר כהן מטעם התובעת), עולה כי סמארטק שיווקה את שירותיה של התובעת (ר' למשל נספחים 28, 30 - 34(ב), 58 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר בן-ארויה). עוד עולה כי מר בן-ארויה הציג במפורש בהודעות ששלח ללקוחות פוטנציאליים כי התובעת היא שעושה שימוש בתוכנת סמארטי שאותה משווקת סמארטק (ר' למשל נספח 23 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר בן-ארויה).