פסק דין
1. עניינה של התובענה בטענות התובעת לפיהן הנתבעים "עשו יד אחת" נגדה, התקשרו עמה בהסכמים לשיתוף פעולה עסקי תוך הצגת מצגי שווא, ולבסוף חברו יחד וגזלו את סודותיה המסחריים, את לקוחותיה ואת מניותיה בנתבעת 4 (שתכונה להלן: "סמארטק") וכן התחרו בה באופן אסור.
רקע עובדתי
2. התובעת היא חברה פרטית שהוקמה באפריל 2015. התובעת מספקת שירותי תפעול בתחומים הקשורים לתשלומי מעסיקים, ובפרט שירותי בקרה וסליקה פנסיוניים. בעלת השליטה בתובעת היא חברת אי.אם.איקס תוכנות חכמות בע"מ, ובשמה הלועזי - E.M.X. SMART SOFTWARES LTD (להלן: "E.M.X" או "החברה האם"). מר בנימין אלקובי (להלן: "מר אלקובי") הוא בעל המניות היחיד בחברה האם (ר' נספח 48 לתצהיר עדות ראשית מטעם מר בן-ארויה), והוא מכהן גם כדירקטור בתובעת וכמנכ"ל שלה.
3. הנתבעת 6 (שתכונה להלן: "פסגות") היא חברה בבעלות הנתבע 1, מר אריה בן-נון (להלן: "מר בן-נון"). במאי 2015 התקשרה התובעת עם פסגות בהסכם לשיתוף פעולה (ר' נספח א' לכתב התביעה, להלן: "הסכם שיתוף הפעולה") בו התחייבה פסגות להפנות לקוחות אל התובעת לצורך ביצוע פעולות סליקה והפקדת כספי החיסכון הפנסיוני של עובדיהם. ההסכם קבע את אופן חלוקת הרווחים בין הצדדים בגין ההכנסות מהלקוחות המשותפים – 67% לתובעת ו-33% לפסגות. עוד נקבע בהסכם זה כי הצדדים יפעלו להקמת חברה משותפת לצורך ניהול פעילות זו, חברה שמניותיה יתחלקו בהתאם ליחס זכויותיהם לתשלומי הלקוחות (ר' ס' 1.4 להסכם שיתוף הפעולה).
בהמשך, הצטרף הנתבע 2, מר בן-ארויה (להלן: "מר בן-ארויה") לפעילות המשותפת. קיימת מחלוקת בדבר המועד והנסיבות בהן הוחלט על הצטרפותו (לטענת מר בן-ארויה הדברים סוכמו כבר בפגישה מיום 18.3.2015, בעוד שלשיטת התובעת מר בן-ארויה הצטרף רק בשלהי שנת 2015). יחד עם זאת, אין מחלוקת בין הצדדים כי מר בן-נון הוא שיצר את הקשר בין התובעת לבין מר בן-ארויה.
כמו כן מוסכם כי במהלך שנת 2015 התקיימו פגישות בנוכחות מר בן-נון, מר בן-ארויה ונציגי התובעת; וכי בפגישות אלה סוכם על שיתוף פעולה בין הצדדים במסגרתו יפנה גם מר בן-ארויה לקוחות משותפים אל התובעת ויקבל תמורה בגין כך. אולם, כפי שיובהר בהמשך, בעוד שהתובעת טענה כי עם צירופו של מר בן-ארויה הוסכם בין הצדדים בעל-פה שרווחי הפעילות המשותפת כמו גם אחזקותיה של החברה המשותפת שתוקם, יחולקו ביניהם באופן שווה (50% לתובעת ו-50% למר בן-נון ומר בן-ארויה יחדיו); הרי הנתבעים טוענים כי באוגוסט 2016, במסגרת הודעות דוא"ל שהוחלפו בין נציגי התובעת לבין מר בן-נון ומר בן-ארויה (להלן: "התכתובות מאוגוסט 2016"), הוסכם על מנגנון על-פיו תחושב התמורה שתגיע לאחרונים מהרווחים שיתקבלו מהלקוחות המשותפים.
4. סמארטק הוקמה בחודש מרץ 2016 על ידי מר בן-ארויה. בחודש יולי 2016 הוקצו 50% ממניותיה למר בן-נון (ויתרת המניות הוחזקו על-ידי מר בן-ארויה). בהמשך, ביום 16.11.2016 חתם מר בן-ארויה על כתב ויתור והעביר את יתר מניותיו בסמארטק למר בן-נון ללא תמורה, כך שכיום מחזיק מר בן-נון בכל מניותה של סמארטק. כפי שיובהר להלן, הצדדים חלוקים ביחס לנסיבות הקמתה של סמארטק. כך, התובעת טוענת כי סמארטק הוקמה מתוקף הסכם שיתוף הפעולה ולצורך מימושו, ולכן היא היתה אמורה להיות בבעלות משותפת של התובעת, מר בן-נון ומר בן-ארויה. מנגד, טוענים האחרונים כי סמארטק הוקמה לצורך התחשבנות פנימית ביניהם, וכי ממועד הקמתה הייתה הפניית הלקוחות לתובעת אמורה להתבצע באמצעותה. התובעת לא היתה לכן, לגישתם, אמורה לקבל מניות בה.
5. בחודש נובמבר 2015, נפגשו נציגי התובעת עם הנתבע 3, מר זיו ריקלין (להלן: "מר ריקלין"), ששימש באותה התקופה כסמנכ"ל בחברת כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"). הפגישה נועדה כדי לבחון אפשרות שהתובעת תספק לכלל את שירותיה. לאחר שמר ריקלין סיים את תפקידו בכלל, נפגשו הצדדים פעם נוספת באמצע שנת 2016. תוכנה ותוצאותיה של אותה פגישה שנויים גם הם במחלוקת בין הצדדים. כפי שיובהר להלן, בעוד שהתובעת טוענת כי באותה פגישה סוכם כי מר ריקלין ישמש יועץ חיצוני ויקבל אחוזים מתוך התמורה שתשולם על-ידי הלקוחות המשותפים, טוען מר ריקלין שהפגישות לא הניבו כל תוצאה ובסופן ניתקו הצדדים כל מגע.
בחודש יולי 2016 הקים מר ריקלין את הנתבעת 5 (להלן: "פיי-איט"), חברה העוסקת במתן שירותי ייעוץ לסוכני ביטוח. חברת פיי-איט פועלת באמצעות תוכנה השייכת לחברת מלם שכר בע"מ (להלן: "מלם"), שהיא תוכנה מקבילה לזו של התובעת. מלם אף רכשה מניות בפיי-איט לאחר מספר חודשים. אין מחלוקת כי בשלב מסוים, בטרם הקים את פיי-איט, פנה מר ריקלין לתובעת ולחברת האם – E.M.X, והציע כי יצטרף כשותף ב-E.M.X.
תמצית טענות הצדדים
טענות התובעת
6. הטענה העומדת במרכז התובענה היא כי מר בן-ארויה, מר בן-נון ומר ריקלין (שיכונו להלן יחד: "הנתבעים") חברו יחד והקימו פעילות שנועדה להתחרות בתובעת תוך שימוש בחברת סמארטק (חברה שלגישת התובעת היא זכאית למניות בה ושמה הוא שם מטעה). במסגרת פעילותם של הנתבעים הם עשו שימוש בסודות המסחריים של התובעת; במידע אודות רשימת הלקוחות ובשיטות העבודה שלה; כל זאת באופן שגרם לתובעת לנזקים ולאובדן הכנסות צפויות.
לטענת התובעת, נכרתו בינה לבין הנתבעים הסכמים לשיתוף פעולה עסקי – הסכם בכתב עם מר בן-נון באמצעות פסגות (הוא הסכם שיתוף הפעולה), והסכמים בעל-פה עם מר בן-ארויה ומר ריקלין. לטענתה היא התקשרה בהסכמים אלה עקב מצגי שווא שהוצגו לה על-ידי הנתבעים, אשר פעלו יחדיו וביקשו בדרך זו להיחשף לתוכנה בה היא עושה שימוש, לאופן פעולתה ולרשימת לקוחותיה. כל זאת, על פי הנטען, כדי לגזול את סודותיה המסחריים ולהתחרות בה שלא כדין באמצעות חברות שבבעלותם.
7. התובעת העלתה טענות אף בקשר לזכויותיה בנתבעת 4 - סמארטק - ולשימוש האסור שעשו הנתבעים בשמה כדי להתחרות בה ולגזול באמצעותה את לקוחותיה. כמפורט בהרחבה בהמשך, טענתה של התובעת היא כי בהתאם להסכמות בינה לבין מר בן-נון ומר בן-ארויה, סמארטק נועדה להיות חברה בבעלות משותפת ולכן, הקמתה מבלי שהוקצו בה זכויות לתובעת, מהווה הפרה של ההסכמות בין התובעת לבין מר בן-ארויה, מר בן-נון ופסגות, כמו גם קיפוחה של התובעת וגזלת מניותיה. עוד נטען על ידי התובעת כי מר בן-נון ומר בן-ארויה עשו שימוש בשמה של סמארטק, שנועד לקשר אותה באופן מטעה עם התובעת, על מנת להוביל לקוחות להתקשר עמה. לקוחות אלה הועברו בסופו של דבר לפיי-איט - חברה בבעלותו של מר ריקלין, המעניקה שירותים ללקוחות שנגזלו מהתובעת תוך שימוש בשיטות העבודה ובידע שנגזלו ממנה. בנוסף טענה התובעת כי גם הנתבעת 7 – חברה בבעלותו של מר בן-ארויה, מתחרה בה על ידי פרסום שירותי סליקה והפניית לקוחות לפיי-איט.
התובעת עתרה, בין היתר, כי הנתבעים יפצו אותה בקשר עם הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מכל ההפרות שפורטו לעיל, וכי כי בית המשפט יורה על העברת המניות בסמארטק , ולמצער 67% או 50% ממניות סמארטק לידיה, ויאסור על שימוש בשם "סמארט".
טענות הנתבעים
8. הנתבעים והחברות שבבעלותם הכחישו את הטענה אודות קיומו של הסכם לשיתוף פעולה בין מר בן-נון ומר בן-ארויה לבין מר ריקלין. עוד הם הוסיפו כי שיתוף פעולה עסקי כזה לא קיים גם בפועל, בפרט לא כזה הקשור לפעילות התובעת וללקוחותיה.
כפי שיפורט בהרחבה בהמשך, הנתבעים הכחישו את הטענות בדבר הטעמים שעמדו בבסיס התקשרותם עם התובעת כמו גם את הטענות ביחס לתחרות אסורה ושימוש בסודות המסחריים הנטענים. כך, לטענתם, אין להם כל התחייבות כלפי התובעת להיעדר תחרות עמה. מר ריקלין אישר אמנם כי פיי-איט אכן עוסקת בסליקה ובקרה כמו גם במתן שירותי תפעול לסוכנים ותחומי פעילות נוספים בתחום החיסכון ארוך הטווח. אולם - כך הוא טען - מאחר שאין בינו לבין התובעת כל הסכם המגביל את זכותו, אין כל מניעה שהוא יפעל בתחומים אלה ויספק שירות לכל לקוח המעוניין בכך. יתר הנתבעים טענו כי הגם שאין כל מגבלה כאמור, בפועל הם עצמם מעולם לא התחרו בתובעת.
ביחס לטענה בדבר גזלת סודות מסחריים, טענו הנתבעים כי לתובעת אין שיטות עבודה ייחודיות או סודות מסחריים, וכי ממילא הם לא נחשפו לשיטות כאלה במסגרת שיתוף הפעולה ביניהם או בפגישות עם נציגי התובעת.
9. בנוסף, מר בן-נון ומר בן-ארויה כפרו בטענה לפיה סמארטק היא חברה שהתובעת היא אחת הבעלים שלה, או שהייתה כוונה שתהיה כזו. לטענתם, סמארטק הוקמה במסגרת הסכם נפרד בין מר בן-נון לבין מר בן-ארויה, והיא נועדה לצרכי התחשבנות פנימית ביניהם. לגישתם יש לדחות את הטענות ביחס לשימוש המטעה שנעשה בשמה של סמארטק, מה עוד שהתובעת לא העלתה טענות אלו בזמן אמת.
מר בן-נון ומר בן-ארויה הוסיפו וטענו כי דווקא התובעת היא שהפרה את ההסכמות עימם ועם החברות בבעלותם והביאה להכשלת שיתוף הפעולה ביניהם. לטענתם, התובעת לא העבירה להם את התמורה הכספית מהלקוחות המשותפים שהפנו אליה, למעט תשלום חד פעמי ביום 10.8.2016 לסמארטק בסך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ.
באשר לנזק הנטען, טענו הנתבעים כי התובעת לא הוכיחה שנגרם לה נזק, שכן היא היתה זו שגבתה את הכסף מהלקוחות המשותפים. מעבר לכך נטען כי התובעת לא פירטה את אופן חישוב הפיצויים המגיעים לה לשיטתה, וכי חוות דעת המומחה מטעם התובעת – אשר כלל אינה תואמת לנזקים שנתבעו – אינה מהווה חלק מחומר הראיות היות והמומחה לא התייצב להיחקר בחקירה נגדית. מר בן-נון הוסיף כי ככל שייפסקו פיצויים לזכות התובעת, יש לקזז מהם את חלקו בתשלומים שהתקבלו מהלקוחות המשותפים.
בנוסף, העלו הנתבעים טענות כנגד מהימנותו של מר אלקובי – המצהיר מטעם התובעת, וטענו כי על התובעת היה לתמוך את טענותיה בתצהיר של מר עוזי כהן, שהיה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעל מניות, דירקטור ומנכ"ל בתובעת (להלן: "מר כהן"), שהוא היה לגישתם הגורם העיקרי מטעם התובעת שהיה מעורב בכל הקשור לשיתוף הפעולה עמם.
התביעה שכנגד
10. מר בן-ארויה הגיש נגד התובעת תביעה שכנגד, בה הוא חזר וטען כי התובעת היא שהפרה הפרה יסודית את התחייבויותיה כלפיו, כאשר היא לא שילמה לו את הכספים המגיעים לו בגין שירותי הייעוץ, התיווך והשיווק שהעניק לה. על-פי הנטען, התובעת גבתה בפועל את העמלה מהלקוחות שהפנו אליה מר בן-ארויה ומר בן-נון, אך היא לא שילמה להם את התמורה המוסכמת בגין שירות זה, למעט סך של 10,000 ₪ שהעבירה בחודש אוגוסט 2016 לסמארטק. חובה הנטען של התובעת למר בן-ארויה עומד על סך של 141,049 ₪ בתוספת עמלה בסך של 20,585 ₪ עבור כל חודש נוסף בו ממשיכים הלקוחות המשותפים לקבל את השירות מהתובעת.
מר בן-ארויה הוסיף כי התובעת אף לא סיפקה כראוי את השירות שהיא התחייבה לספק, וכי היא גרמה לעזיבת הלקוחות המשותפים. מעבר לכך גרמה התובעת לנזק בכך שהתחרתה הלכה למעשה בפעילות המשותפת באמצעות חברות בנות שלה: חברת ח.כ. דלתא פתרונות פיננסים בע"מ (להלן: "דלתא") – ש-E.M.X מחזיקה ב-50% ממניותיה, שיווקה את תוכנת Smarti (להלן: "סמארטי") ללקוחות פוטנציאליים שהיו יכולים לקבל את השירותים מהתובעת במסגרת הפעילות המשותפת.
11. בסיכומיה טענה התובעת (שהיא כאמור הנתבעת שכנגד) כי עניינה של התביעה שכנגד בכספים שהתובעת חייבת על פי הטענה לסמארטק ולא למר בן-ארויה. מר בן-ארויה עצמו אינו עוד בעל מניות בסמארטק בהתאם לכתב הוויתור, ולכן דין התביעה להידחות מטעם זה בלבד. יוער כי לטענת מר בן-ארויה התובעת העלתה טענה זו לראשונה בסיכומיה ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
לגופו של עניין הכחישה התובעת את טענותיו של מר בן-ארויה בתביעה שכנגד ובין היתר הכחישה כי היא חייבת את הכספים נושא התביעה.
דיון
12. כעולה מתיאור הדברים לעיל, הטענה המרכזית של התובעת היא כי מר בן-נון ומר בן-ארויה חברו אל מר ריקלין, כאשר מטרתם המשותפת היתה להתחרות בה בהתבסס על סודותיה המסחריים ותוך גזלת לקוחותיה. לצורך כך, על פי הנטען, רוקנו מר בן-נון ומר בן-ארויה מתוכן את סמארטק - ששימשה קודם לכן לשיתוף הפעולה שלהם עם התובעת, והעבירו את פעילותה של סמארטק לחברת פיי-איט שבבעלות מר ריקלין. ההנחה העומדת בבסיס טענות אלה והיא למעשה ההנחה העומדת בבסיס התביעה כולה, היא כי הנתבעים פעלו בשיתוף פעולה וחברו יחדיו כנגד התובעת בכלל הפעילות שצוינה לעיל.
לכן, כדי להכריע בתביעה, יש לברר קודם כל האם הוכיחה התובעת כי כל הנתבעים פעלו תוך שיתוף פעולה ביניהם; כן יהיה מקום לברר את הטענה לפיה הנתבעים או מי מהם התחרו בתובעת בתחרות אסורה; כי הם גזלו סודות מסחריים שלה; כי נעשה שימוש שלא כדין בשמה של סמארטק; וכי לתובעת יש זכויות בסמארטק.
כל הטענות האלה יידונו בפירוט להלן.
שיתוף הפעולה הנטען בין הנתבעים
13. כאמור, בבסיס התובענה עומדת ההנחה כי הנתבעים "עשו יד אחת" במטרה להונות את התובעת (ס' 110 לסיכומי התובעת) וכי הם "חברו יחדיו והקימו פעילויות מתחרות על בסיס המידע וסודותיה המסחריים של התובעת, הידע, הלקוחות ושיטות העבודה והתמחור אותם גזלו מהתובעת" (ס' 3 לסיכומי התובעת). לשיטתה של התובעת, הנתבעים הציגו בפניה מצגי שווא בדבר כוונתם לשתף עמה פעולה, כאשר בפועל הם ביקשו להיחשף לסודותיה המסחריים ולנצלם כדי להתחרות בה וכדי להתעשר שלא כדין על חשבונה. כל הטענות הללו נשענות למעשה על הטענה שהנתבעים משתפים ביניהם פעולה ובעיקר - כי החברה של מר ריקלין, חברת פיי-איט, היא תולדה של שיתוף-הפעולה הזה.
לכן ,בטרם נדון ביתר טענות התובעת, נבחן את השאלה האם היא הוכיחה כי הנתבעים פעלו יחד, תוך שיתוף פעולה ביניהם שנועד מלכתחילה להביא לכך שהם יקימו פעילות משותפת (היא פעילותו של מר ריקלין בחברת פיי-איט) תוך שימוש בנכסי התובעת.
14. אין חולק כי מר ריקלין הקים את חברת פיי-איט העוסקת בתחום הפעילות של התובעת. אולם אינני סבורה שהתובעת הוכיחה שיש למר בן-ארויה ומר בן-נון חלק בפעילות זו.
התובעת ביססה את התיאוריה שלה בדבר שיתוף הפעולה הנטען על שלושה אדנים עיקריים – הפגישה של מר ריקלין עם נציגי התובעת; מתן שירותים על-ידי פיי-איט למי שהיו לקוחות התובעת; והפנייה שנעשתה כביכול על ידי מר בן-ארויה ועל ידי הנתבעת 7 לשירותיו של מר-ריקלין. להלן נבחן האינדיקציות הללו אכן מוכיחות את גישת התובעת ביחס לשיתוף הפעולה הנטען.