בנוסף, קובע סעיף 4.4 להסכם כי:
"צד ב' [קרי; פסגות – ר.ר] רשאי לפנות אליו [ללקוחות המשותפים – ר.ר] בנושאים מולו התנהל טרם הפנייתו לפעילות המשותפת ובתנאי כי איננו עוסק בתחום מיקוד פעילות החברה. צד ב' רשאי לפנות ללקוחות הפעילות המשותפת, בתחומי עיסוקו ובלבד שלא יהא בפנייה ו/או הפעילות כל תחרות ו/או פגיעה בפעילות המשותפת".
30. תניית אי התחרות אוסרת אם כן על הצדדים להסכם שיתוף הפעולה לפנות באופן פרטי ללקוחות המשותפים בתחום הפעילות המשותף – שירותי סליקה ובקרה פנסיוניים. מעבר לתניה זו, לא נטען לקיומה של תניית אי-תחרות בין התובעת לבין מר בן-נון, מר בן-ארויה והחברות שבבעלותם.
מר בן-ארויה עצמו כלל אינו צד להסכם שיתוף הפעולה. לטענתו הוא אף לא נחשף אליו עד למועד הגשת התביעה. התובעת, כמו מר בן-ארויה עצמו, טענה כי בינה לבין מר בן-ארויה היה הסכם בעל-פה בלבד. אולם היא לא עמדה על תוכנו הנטען של אותו הסכם בעניין זה ובפרט לא ביחס לתניית אי-תחרות כלשהי. לכן לא ברור מהו המקור הנטען של ההתחייבות לאי תחרות של מר בן-ארויה, וממילא לא ניתן לקבוע כי הוא הפר אותה.
31. באשר למר ריקלין – אין חולק כי חברת פיי-איט שבבעלותו אכן מתחרה בתובעת, באשר היא עוסקת בשירותי סליקה פנסיונית. פיי-איט עושה שימוש במערכת סליקה המתחרה במערכת סמארטי – המערכת שבה עושה התובעת שימוש. מחקירתו הנגדית של מר ריקלין עולה כי חלק מהלקוחות של פיי-איט פעלו בעבר עם התובעת.
טענתו של מר ריקלין היא כי אין מניעה כי הוא יתחרה בתובעת ואף יגזול ממנה לקוחות שלה, שכן מדובר בתחרות לגיטימית שלא נאסרה עליו. אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה כי אסור היה למר ריקלין או לפיי-איט להתחרות בה.
31. ככלל, תחרות היא ערך רצוי בשוק חופשי והיא בעלת חשיבות הן בהגנה על זכויות הפרט והן בהגנה על אינטרסים ציבוריים (להרחבה בעניין זה ר' למשל: ע"א 239/92 אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' משיח, מח(2) 066 (1994); ע"א 2247/95 הממונה על ההגבלים העסקיים נ' תנובה מרכז שיתוף לשיווק תוצרת חקלאות בישראל בע"מ, פ"ד נב(5) 213 ()1998); דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף הים (1994) בע"מ, נו(1) 56 (2001)).
לאור זאת, אין בדין איסור כללי להימנע מתחרות. לא זו אף זו, תניות אי-תחרות הן תניות שהפסיקה מתייחסת אליהן בזהירות, נוכח המגבלה שהן יוצרות על חופש העיסוק (עמדתי על כך למשל בעניין ה"פ (ת"א) 66750-06-16 בן-ארי נ' שכטר (20.7.2017); עוד ר' ע"א 672/96 אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' רכטמן, פ"ד נג(5) 24 (1999)). משכך, בהיעדר התחייבות כאמור, אין כל מניעה כי מר ריקלין יעסוק בתחום העיסוק של התובעת ויתחרה בה.
32. התובעת הפנתה לעובדה שמר ריקלין ציין בפגישתו עם נציגי התובעת באמצע שנת 2016 כי הוא אינו עוסק בתחום הסליקה אלא רק מייעץ לארגונים, וכי הוא ויתר על ניסיונותיו לחדור לשוק בו היא פועלת. התובעת טענה כי היא הסכימה להיפגש עם מר ריקלין רק לאור הצהרות אלה ולאור התחייבותו כי לא יתחרה בה או במיזם המשותף. מר ריקלין אישר בחקירתו הנגדית כי בפגישותיו הראשונות עם התובעת הוא אכן הצהיר שאינו עוסק בתחום הפעילות של התובעת (ע' 327 לפרוטוקול, ש' 7-10). לגישתו דברים אלה היו נכונים באותה עת, שכן באותה התקופה פעל בשיתוף פעולה עם חברה בשם LTS Software שלא הייתה לה כל כוונה לעסוק בפעילות של סליקה פנסיונית אלא רק בייעוץ ופיתוח מערכות (חקירתו הנגדית של מר ריקלין בע' 328-329 לפרוטוקול; ע' 331 לפרוטוקול, ש' 2-10). ואולם, זמן קצר לאחר מכן הבין מר ריקלין לשיטתו כי הוא מבקש לצאת לדרך עצמאית. מאחר והמומחיות שלו והניסיון שלו לאורך השנים הם בתחום הגבייה, סליקה ותפעול הוא פנה לתחום זה (ר' חקירתו הנגדית של מר ריקלין, בע' 328 לפרוטוקול).
לטענתו של מר ריקלין, הוא נפגש עם נציגי התובעת וחברת E.M.X בתחילת חודש יולי, בטרם החלה פיי-איט בפעילותה העסקית, ועידכן אותם שהוא מעוניין להיכנס לתחום הסליקה והבקרה. כמו כן, הוא אף הציע להצטרף כשותף בE.M.X – כפי שטענה התובעת עצמה.
33. אני סבורה כי גם בהנחה שהדברים שאמר מר ריקלין בפגישה לא היו מדויקים (והנחה זו לא הוכחה), לא הוכח כי מר ריקלין התחייב שלא להתחרות בתובעת. לכן, אין בהצהרותיו ביחס לעיסוקו במועד הפגישה כדי להשליך על חובתו שלא להתחרות בתובעת, חובה שהתובעת לא ביססה את קיומה. התובעת לא הוכיחה כי הסתמכה על הדברים הללו ככל שנאמרו תוך שינוי מצבה לרעה. לכן, התובעת לא עמדה בנטל שהוטל עליה ולא הוכיחה גם לגבי מר ריקלין כי הוא התחרה בה שלא כדין.
גזלת סודות מסחריים
34. לטענת התובעת, במסגרת שיתוף הפעולה בינה לבין הנתבעים, היא לימדה אותם אודות תחום פעילותה, שיתפה אותם בידע ובניסיון שלה וחשפה אותם לסודות מסחריים שלה. לטענתה, הנתבעים עושים שימוש בסודותיה המסחריים במסגרת פעילויות מתחרות.
ככל שהדברים מתייחסים למר בן-ארויה או מר בן-נון, הרי שכפי שנקבע לעיל, לא הוכח כי הם מתחרים בתובעת או כי הם עוסקים בתחום פעילותה. שימוש של הנתבעים הללו בסודות מסחריים של התובעת – ככל שהיה כזה, נועד לצורך הפעילות המשותפת שלהם עם התובעת. לכן אין לקבל את טענות התובעת ביחס לשימוש בסודות המסחריים שלה על ידי נתבעים אלה.
35. מעבר לכך, אני סבורה כי הטענה אודות גזל סודות מסחריים של התובעת לא הוכחה גם לגופה.
הסודות המסחריים שהתובעת טענה כי הנתבעים עושים בהם שימוש הם: שיטות העבודה שלה, רשימת לקוחותיה, הצעות מחיר ושיטת התמחור שלה. לצורך בחינת טענותיה של התובעת יש לבחון תחילה האם המידע אליו מתייחסת התובעת מהווה סוד מסחרי, ואם כן – האם הוכיחה התובעת כי הנתבעים נחשפו לסודות המסחריים נושא התביעה והאם עשו בהם שימוש.
האם המידע נושא התביעה הוא "סוד מסחרי"?
36. "סוד מסחרי" מוגדר בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות") כדלקמן:
"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו"
לא כל מידע עסקי בעל ערך כלכלי הוא "סוד מסחרי" שזכאי להגנה. כדי שמידע מסוים יוגדר כסוד מסחרי, יש להוכיח את התנאים הקבועים בסעיף 5 לחוק עוולות מסחריות ובעיקר את הסודיות של המידע.
שיטות עבודה, רשימת לקוחות ושיטות תמחור עשויות להיחשב כסודות מסחריים בתנאי שבעל המידע שומר על סודיותו. אכן, התובעת טענה שהיא נוקטת אמצעים שונים לשמירה על המידע שלה וכי היא מחתימה את עובדיה על הסכם סודיות, דואגת להצפנת מערכות ועוד (ר' למשל חקירתו הנגדית של מר אלקובי, ע' 28 לפרוטוקול, ש' 12-22). ואולם אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה כי המידע אליו היא מתייחסת הוא כזה "שאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים" כדרישת החוק.
37. הראייה היחידה אליה הפנתה התובעת בהקשר זה היא תנאי השימוש באתר האינטרנט שלה (נספח ג' ל"הודעה על הגשת פרטים נוספים מטעם התובעת", להלן: "הפרטים הנוספים"). התובעת טענה שמסמך זה "מציג את נהלי והגדרות אבטחת המידע של הקבוצה ושל התובעת בשימוש במערכת שלה" (ר' סעיף 46 לפרטים הנוספים).
ואולם, עיון במסמך מעלה כי חלק אחד שלו מציג את אופן אבטחת המידע המצוי במערכת, ומגן למעשה בעיקר על המידע של המשתמשים (קרי; לקוחותיה של התובעת). החלק השני הוא מסמך הלקוח מאתר האינטרנט של התובעת אודות תנאי השימוש באתר והגנה על המידע אליו נחשף המשתמש במהלך השימוש באתר. מסמך זה אינו יכול להיחשב כמגן על סודות מסחריים – שכן המידע עליו הוא מגן הוא מידע המצוי באתר האינטרנט ולכן הוא למעשה מידע פומבי.
יתר על כן, מר אלקובי אישר בחקירתו הנגדית כי הנתבעים לא חתמו על הסכם סודיות בטרם נחשפו למידע נושא התביעה (ע' 68 לפרוטוקול, ש' 2-4). מכאן שלא הוכח כי אין מדובר במידע שאינו ניתן לגילוי בנקל על ידי אחרים, וככזה הוא אינו מהווה סוד מסחרי.
למעלה מהצורך אציין כי גם לו היה מקום לראות במידע הנטען כסוד מסחרי הרי שהתובעת לא הוכיחה, בהתאם לסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, כי מי מהנתבעים נחשף לכול המידע נושא התביעה במידה המאפשרת לעשות בו שימוש (וזאת בעיקר ככל שמדובר בשיטות העבודה של התובעת). כן לא הוכח כי מי מהנתבעים אכן עשה שימוש במידע זה. להלן נתייחס לכל אחד מהנושאים שלגביהם טענה התובעת כי הנתבעים עשו שימוש אסור בסודותיה המסחריים.
הצעות ההתקשרות ושיטות התמחור של התובעת
38. התובעת טענה כי מר בן-נון ומר בן-ארויה באמצעות סמארטק, פנו ללקוחות בהתבסס על הצעות התקשרות ושיטות תמחור שלה, כדי להפנות את הלקוחות הללו אל פיי-איט. בהקשר זה הפנתה התובעת להצעת התקשרות בה הנתבעים עושים שימוש לשם הפניית לקוחות לפיי-איט, שהיא זהה להצעות ההתקשרות מטעמה.
ראשית, כפי שהובהר בפירוט לעיל, אני סבורה כי התובעת לא הוכיחה קיומו שיתוף פעולה בין הנתבעים, והיא לא הוכיחה כי סמארטק הפנתה לקוחות אל פיי-איט. לכן אין לקבל גם את טענתה לפיה התובעת עשתה שימוש בהצעות ההתקשרות שלה כדי להפנות לקוחות לפיי-איט. מכל מקום, הצעת ההתקשרות אליה הפנתה התובעת (נספח ב2 לפרטים הנוספים; נספחים 5 ו-7 לתצהירו של מר אלקובי), היא הצעה בה משווקים הנתבעים (באמצעות סמארטק) דווקא את התובעת, ומפנים לקוחות לשירותיה של התובעת עצמה. כך גם עולה מיתר הצעות ההתקשרות שהוצגו על ידי הנתבעים (ר' למשל נספחים 30, 33-34 לתצהירו של מר בן-ארויה). לכן, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעים עשו שימוש אסור בהצעות ההתקשרות אלא רק במסגרת שיתוף הפעולה עם התובעת.
רשימת הלקוחות של התובעת
39. ההלכה הפסוקה הכירה ברשימת לקוחות כסוד מסחרי בר הגנה ובלבד שיוכח כי יש בה "ערך מוסף" מלבד קיבוץ שמות הלקוחות, וכי נדרש מאמץ מיוחד לשם גיבושה כך שיש יתרון בניצולה (ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1), 625 (2000)).
התובעת טענה כי רשימת הלקוחות שלה נוצרה לאחר מאמץ מיוחד מצידה, השקעת משאבים רבים על-מנת לזהות את פלח השוק המתאים עבורה, וניתוח השוק באופן מעמיק כדי לזהות את העדפות הלקוחות במטרה להעניק להם שירות מותאם. רשימת הלקוחות, כך טענה התובעת, אפשרה לנתבעים לדעת מי הם הלקוחות בעלי העדפה לשירות הייחודי ולפנות אליהם כדי שיעברו אל פיי-איט.
40. אינני מקבלת את הטענה.
ראשית וזה העיקר – גם בהקשר זה יש לחזור ולהזכיר כי התובעת כלל לא הוכיחה כי קיים קשר בין פיי-איט לבין סמארטק, מר בן-ארויה ומר בן-נון או החברות שלהם. מכאן שטענת התובעת אודות השימוש האסור ברשימת הלקוחות לא הוכחה.
כמו כן, התובעת לא הצליחה לבסס את טענותיה בדבר הגזל הנטען של לקוח בשם ה.פ.ס חשבים (להלן: "חשבים") על ידי מר בן-נון באמצעות פסגות. כך, מחומר הראיות עולה כי גם ביחס ללקוח זה, נחתם אמנם הסכם בין פסגות לבין חשבים, אולם שירותי התפעול והסליקה נעשו באמצעות התובעת. החלטתה של חשבים להפסיק ולקבל שירותים אלה מהתובעת התקבלה על-ידיה לאור חוסר שביעות רצונה מהשירותים שסופקו לה (ר' נספחי י' לתצהירו של מר בן-נון; ס' 63.3 לתצהירו של מר בן-ארויה; חקירתו הנגדית של מר בן-נון, בע' 234 לפרוטוקול ש' 21 – ע' 240 ש' 18).
הפנייה של סמארטק ללקוחות התובעת, נעשתה אם כן עבור התובעת ולא על מנת לשדל אותם לעזוב את שירותיה ולעבור לקבל שירותי תפעול וסליקה מפיי-איט.
מעבר לכך, ספק אם התובעת הוכיחה כי רשימת הלקוחות היא סוד מסחרי. התובעת שלחה הצעות מחיר ללקוחות פוטנציאליים בהן היא פירטה חלק מלקוחותיה. לכן, לא ברור לאיזה חלק מאותה רשימת לקוחות נטענת מייחסת התובעת את הסודיות הנטענת. זאת ועוד – חלק מהלקוחות של התובעת הם לקוחות המשותפים לה ולנתבעים. ביחס ללקוחות אלה, היו מר בן-ארויה ומר בן-נון - ולא התובעת - אלה שהיו אמונים על איתורם וגיוסם.
שיטות העבודה של התובעת
41. לטענת התובעת, הנתבעים גזלו ממנה שיטות לארגון טכני ומנהלי, שיטות שיווק ותמחור, שיטות לתהליכי הגדרה והקמה של לקוחות חדשים ושיטת עבודה וניתוח העוסקת בטיפול ב"שגויים". לטענתה מדובר בשיטות עבודה ייחודיות שפותחו על-ידיה תוך השקעת זמן ומשאבים, המעניקות לה יתרון על-פני מתחריה. על-פי הנטען, פיי-איט מיישמת היום שיטות עבודה אלה, לאחר שהנתבעים נחשפו אליהם במסגרת שיתוף הפעולה ביניהם.
מנגד טענו הנתבעים כי השירותים אותם מספקת התובעת ושיטות הדיווח שלה נקבעו במסגרת הנחיות רגולטוריות, שבהתאם להן מחויבת כל חברה הפועלת בתחום הסליקה להשתמש באחת מתוכנות המדף הקיימות בשוק, תוכנות הפועלות ומונחות על-ידי עקרונות ודרכי פעולה דומים. משכך, מדובר לטענתם במידע שהוא נחלת הכלל ולא בשיטות פעולה או מידע ייחודיים לתובעת.
42. שיטת העבודה העיקרית אליה מתייחסת התובעת היא "חוכמת השגויים" – שיטה לטיפול בשגויים המתקבלים במערכת, שלטענתה היא שיטת עבודה ייחודית שפותחה על-ידיה. יצוין כי התובעת לא הבהירה מהי אותה "חוכמת שגויים" ולא הציגה בפני בית המשפט את הטכנולוגיה שנטען כי היא מהווה סוד מסחרי שלה.
אני סבורה כי יש לדחות גם טענה זו של התובעת. זאת משום שהיא לא הוכיחה כי מר ריקלין או מי מהנתבעים האחרים נחשפו לשיטות העבודה שלה או כי הם עשו בה שימוש.
43. מר בן-ארויה ומר בן-נון טענו שלא נחשפו לשיטות העבודה הנטענות של התובעת. לטענתם הם לא נחשפו ל"ליבה" של תוכנת הסליקה הפנסיונית של התובעת, אלא רק לאופן הביצוע של המערכת. בפועל, המידע שאליו הם נחשפו כלל רק הדגמה של מערכת הסליקה, המוצגת על-ידי התובעת לכל לקוח פוטנציאלי (ר' חקירתו הנגדית של מר בן-ארויה, בע' 301 לפרוטוקול, 14 - ע' 303 לפרוטוקול, ש 8).