136. התובעת טענה כי על הנתבעים לפצות אותה בסך של 168,000 ₪ בגין הפסדי שכר מהטכניון ובסך של 100,000 ₪ בגין הוצאת לשון הרע. מנגד, הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי הם לא הוציאו כל לשון הרע על התובעת, וכי ממילא כל מה שהם מסרו לטכניון בעניינה של התובעת היה אמת לאמיתה וחוסה תחת הגנת "אמת דיברתי" על פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
137. כמו כן, הנתבעים הוסיפו וטענו כי עומדות להם ההגנות המפורטות בסעיפים 15(2), 15(3) ו-15(8) לחוק איסור לשון הרע . עוד הם טענו, כי התובעת פוטרה מעבודתה בטכניון בשל פעולותיה האסורות ובשלהן בלבד, ועל כן אין לתובעת אלא להלין אך על עצמה על הפסד שכרה בטכניון ואין היא יכולה להשית הפסדים אלו על שום גורם אחר מלבד עצמה. עוד נטען, כי ממילא לא ברור מכוח איזה דין דורשת התובעת סעד זה .
138. אשר לראיות שהונחו לפנינו – אין חולק כי ביום 5.3.2017 נשלח דוא"ל, ובו מצוין כך :
"שלום רב לכולם,
קרה אסון לטכניון ולחברה שלנו.
אחד העובדים בטכניון כך מסתבר ובחברה שלנו החליט לעשות הונאה בסדר גודל עצום שגרם לנו נזק בלתי הפיך ואני מעריך שגם לטכניון.
רק במקרה נודע לנו על כך.
אנו שוקלים להגיש תביעת ענק נגד טטיאנה גלפנד וכן להגיש תלונה במשטרה על מנת לחקור את הנושא בחשד לפלילים."
139. אותו דוא"ל התחיל למעשה את "כדור השלג" שבגינו החל הליך ה-אנטון פילר שנידון בסע"ש 53461-03-17, כאשר בסופו של דבר התובעת פוטרה מהטכניון. עוד נציין, כי הליך ה-אנטון פילר הסתיים בכך שגם התובעת וביתהּ אירין הגיעו להסכם פשרה עם הטכניון, וכך גם הנתבעים, בהסכם פשרה נפרד. כפי שכבר ציינו דלעיל, הסכמי הפשרה בסופו של דבר הם דומים, ובמסגרתם הוסכם בין היתר כך –
א. הצדדים מסכימים כי הצווים הזמניים שניתנו במסגרת ההליך יהפכו לצווים קבועים.
ב. כלל הנתבעים באותו הליך (התובעת, הבת אירין והנתבעים) התחייבו שלא להעביר לצד ג' כלשהו ולא לעשות שימוש, בעצמם או באמצעות אחרים, במידע כלשהו שהגיע אליהם בכל דרך שהיא ממחשבי הטכניון.
ג. כלל הנתבעים באותו הליך (התובעת, הבת אירין והנתבעים) התחייבו שלא להעביר לצד ג' כלשהו ולא לעשות שימוש, בעצמם או באמצעות אחרים, בקניינו של הטכניון ובסודותיו המסחריים, בהתייחס לשתי פעילויות: פעילות המכונה "אווטאר" (צילום ודיגיטציה תלת מימדית של גופים ודמויות, ושידורן בזמן אמת, אלגוריתמים לאינטגרציה של אותות לצורך אחסון ואחזור, וכן ניתוח אותות פיזיולוגיים, כגון תנועות עיניים, פעימות לב ו-EEG.
ד. כלל הנתבעים באותו הליך התחייבו להשמיד את כל המידע, הנתונים והקבצים הנמצאים בידיהם ואשר מקורם במחשבי הטכניון.
ה. כמו כן, ואשר לעניינה הפרטני של התובעת, צוין כי היא פוטרה מעבודתה בטכניון לפי מכתב פיטורים מיום 23.5.2017. זאת ועוד, התובעת ויתרה על זכות כלשהי בהמצאה שכותרתה Creating a synthetic model with organic veracity, כולל על זכותה לקבלת תמלוגים בגין מסחור ההמצאה.
140. נחזור ונציין, כי ראיה כוללת ושלמה של הליך ה-אנטון פילר ושל ההסכמות שגובשו במסגרתו, והגם שהסכמות אלה נעשו מבלי להודות בטענות כלשהן, מעלה כי התובעת הודתה בכך שהיא לקחה שלא כדין קניין רוחני של הטכניון. התובעת גם הסכימה להחזרה מלאה ושלמה של הטכנולוגיה שנלקחה על ידה, לידי הטכניון. נשוב ונזכיר, כי תמונה דומה עלתה מהשיחות שנערכו בין התובעת לבין גורמי הטכניון, שלמעשה נדהמו מהוצאת המידע על ידי התובעת. מעבר לכך, כבר התייחסנו דלעיל לכך שהגיון הדברים מעלה כי הבסיס הטכנולוגי של המיזם, הובא על ידי התובעת, בעוד שהוא היה שייך בפועל לטכניון.
141. אולם, גם אם ניתן היה להגיע למסקנה אחרת, ולטעון שהתובעת ביססה את המיזם על בסיס טכנולוגיה אישית ופרטית שלה, שהיא טכנולוגיה אחרת מזו השייכת לטכניון, הרי שבכל מקרה אין חולק כי התובעת כשלה בהוצאת מידע שלא כדין מהטכניון, ועל כך ובגין כך – היא פוטרה ממנו. בנסיבות אלה, ברי שאין כל מקום לתביעת הפסדי השכר, וטענתה של התובעת כי הנתבעים נדרשים לפצות אותה בגין הפסדי שכר כתוצאה מפיטוריה מהטכניון, דינה להידחות אף היא.
142. אשר לתביעת לשון הרע, הרי שגם היא דינה להידחות. בפרשת אבידן עסק בית הדין הארצי לעבודה בפרשנותו ודרך יישומו של חוק איסור לשון הרע, ועמד על ההלכה שלפיה קיומה של לשון הרע תיבחן בארבעה שלבים: תחילה תבחן משמעות הדברים שנאמרו במבחן אובייקטיבי, לפי אמות המידה של האדם הסביר, בהמשך ייבחן האם מהווים הדברים לשון הרע, בשלב השלישי ייבדק אם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בחוק ולבסוף תבחן שאלת הפיצוי .
143. אשר לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, הרי שהוא קובע כדלקמן:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו. בסעיף זה "אדם" - יחיד או תאגיד;"
144. במקרה שלפנינו, פנייתם של הנתבעים לטכניון היא אכן בבחינת לשון הרע, שכן המדובר בפרסום העונה להגדרת לשון הרע המופיעה בחוק, ובמיוחד בכל הקשור לביטוי "הונאה בסדר גודל עצום". לא יכול להיות חולק כי על פי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, אמירה המייחסת למאן דהוא מעשה הונאה, עולה כדי לשון הרע. עם זאת, אין בכך סוף פסוק, וכפי שנראה בהמשך הדברים, שכן לעמדתנו הפרסום של הנתבעים חוסה במספר הגנות, וכפי שנמחיש להלן.
145. תחילה נציין, כי אנו סבורים שהנתבעים העבירו לטכניון דיווח שהיה כן ואמיתי, ובכל הקשור לסעיף 14 לחוק ולהגנת "אמת הפרסום". בפסיקה נקבע כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום" . על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים – האחד, כי פרסומיו היו "אמת"; השני, כי היה בפרסומים אלו "עניין ציבורי".
146. אשר ליסוד "האמת", הרי שהתובעת פוטרה בסופו של דבר מהטכניון, כאמור לעיל, והיא הסכימה להחזיר את הקניין הרוחני שנלקח מהטכניון. יש בכך כדי להעיד מעל לכל ספק, כי אכן היה אמת בפנייתם של הנתבעים אל הטכניון. שוכנענו לפיכך כי פנייתם של הנתבעים אל הטכניון – כולה, ולמצער – בחלקה הגדול, היוותה "אמת" עובדתית לכל דבר ועניין.
147. אשר ליסוד "העניין הציבורי", נציין כי חלק זה נבחן כשאלה ערכית ש"הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה" . המבחן שנקבע בפסיקה הוא האם הפרסום "תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, לשיפור אורחות חיים וכיוצא באלה" .
148. ודוק – הבחינה אינה נעשית בהתייחס לציבור ככלל, אלא בנוגע לציבור שאליו הופנה הפרסום . עוד נציין, כי פסיקת בית המשפט העליון אף קבעה כי "... חשיבות הדיון הציבורי הנוגע לסוגיות ציבוריות מחייבת כי נפרש את התנאי של "עניין ציבורי" על דרך ההרחבה (עניין מדינה נ' יבין, בעמ' 432)" . בעניין זה, מקובלת עלינו עדותם של הנתבעים בחקירתם הנגדית כי לאחר שהם הבינו כי הבסיס הטכנולוגי של המיזם, שהובא כאמור לעיל על ידי התובעת, היה שייך לטכניון, הם הרגישו שיש עליהם חובה לפנות לטכניון ולדווח על כך.
149. הנתבע 1 העיד ובהתייחס לפניה לטכניון, כי "אנחנו עומדים מאחוריו, כל מי שהכין אותו" , וגם "... היו כמה קבצים והכל הושמד לפי בקשת הטכניון, כל מה שהיה על המחשב שהביאה התובעת הועבר לטכניון, כל מסמך וכל דבר שהיה רלוונטי הועבר לטכניון כדי שיידעו את כל האמת וכל מה שהיה וכל מה שנגנב" . אשר לנתבע 2, הרי שהוא העיד כי "כשנודע לנו שהחומרים שהיו במחשב שלנו הם מהטכניון ודני שאל אותי התייעץ איתי בעצם האם אנחנו חייבים לספר את זה לטכניון אז אמרתי לו שכן, חייבים ולפי מה שאני יודע הוא כתב להם מכתב" .
150. הנתבע 2 אף הוסיף, ש"בכללי הסכמתי עם דני שצריך לכתוב מכתב לטכניון אבל איך הוא כתב את זה באיזו צורה אין לי מושג, חתמתי עליו וזהו" . עדותם של הנתבעים מהימנה ומקובלת עלינו, ואנו מקבלים את דבריהם, וביחס לחובה שהם חשו להציף את הדברים בפני הטכניון. מעבר לכך, איננו סבורים כי יש בעיתוי הפניה (סוגיה נוספת שאליה התייחסה התובעת) כנסיבה השוללת את תום ליבם של הנתבעים.
151. נפנה עתה ליתר ההגנות שעליהן מסתמכים הנתבעים. סעיף 15 לחוק איסור לשון קובע, תחת הכותרת "הגנת תום לב", כדלקמן:
"15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע –
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בענין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו ענין ציבורי;
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;"
152. הנתבעים הסתמכו בכתב הגנתם על ס"ק (2), (3) ו-(8). ס"ק (2) מתייחס להגנה הנובעת מכך ש"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום", ס"ק (3) מתייחס להגנה הנובעת מכך ש "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר", ואילו ס"ק (8) מתייחס להגנה הנובעת מכך ש"הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה...".
153. לגבי פרסומים מעין אלה, נקבעה בסעיף 16(א) לחוק לשון הרע "חזקה" עובדתית שלפיה פרסום שנעשה בנסיבות האמורות היה בתום לב, ככל שהוא "לא חרג ממתחם הסביר". מאידך – סעיף 6(ב) לחוק לשון הרע קובע חזקה הפוכה של חוסר תום לב אם "הדבר שפורסם לא היה אמת", וככל שהמפרסם "לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא", או "אם הוא "נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
154. יש גם לזכור, כי על הנתבעים להוכיח ארבעה מרכיבים שהנטל להוכחתם מוטל עליהם – ראשית, עליהם להראות שהייתה עליהם חובה לבצע פרסום; שנית, עליהם להראות כי החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום; שלישית, יש להוכיח שהחובה נגעה לתוכנו של הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך, דהיינו כי יש "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת; ורביעית – יש לעמוד בדרישת תום הלב שפורטה לעיל .
155. אנו סבורים כי התנאים שבנדון מתקיימים בענייננו. תחילה, אין חולק שחלה חובה על הנתבעים לדווח לטכניון בגין מעשיה של התובעת, שהיו בניגוד להוראות הדין ("לבצע פרסום"), והא ראיה כי הטכניון – כבעל הזכויות בקניין הרוחני ("החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום") פתח בהליך משפטי דחוף כנגד התובעת, שבסופו של דבר הסכימה התובעת להחזיר את הקבצים והמידע שנלקח על ידה שלא כדין, לידי הטכניון ("שהחובה נגעה לתוכנו של הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך").