בתצהירי העדים מטעם המערערים נטען כי הם היו מודעים היטב להצעת הפרס, לכך שהיא מטעם ממשלת ישראל, ואף יצאו לחפש בעבר אחר גופת המנוח. בית המשפט המחוזי סבר כי שאלה זו אינה משפיעה על התוצאה ולכן לא הכריע בה, אולם הצהרות אלה עולות בקנה אחד עם הפרסום הרב של הפרס בסביבת מגוריהם של המערערים. לא למותר לציין כי המערערים הצהירו שהם מתגוררים בדליית אל כרמל, היישוב שבו התגורר המנוח – המונה פחות מעשרים אלף תושבים – ומערערים 1 ו-2 אף למדו בבית הספר שבו למד המנוח. נתונים אלה משתלבים בהיגיון שבנסיבות, לפיו סביר מאוד להניח שהיעלמות המנוח והפרס שהוצע סביב הפרשה היו במרכז העניינים ביישוב, והמערערים אף הם שמעו על הצעת הפרס כפי שהצהירו. לכל הפחות ניתן לקבוע שלא הובאה כל ראיה לסתור טענות אלה בתצהירים, והמדינה ויתרה על חקירת העדים מטעם המערערים. בנסיבות אלה יש לקבוע כי המערערים היו ערים לעצם קיומו של הפרס. כפי שנראה, מסקנה זו נובעת גם מהדיון בשאלה הבאה – האם המערערים חשבו שמדובר בגופת המנוח בעת מציאתה ופנו למשטרה על מנת לזכות בפרס. אם התשובה לכך חיובית, ניתן להסיק ממילא שהם ידעו על הצעת הפרס.
ב.2. האם המערערים חשבו שמדובר בגופת המנוח ופנו למשטרה כדי לזכות בפרס
6. הקושי המרכזי מתעורר ביחס לשאלה האם ידעו המערערים, בעת מסירת המידע על מציאת הגופה למשטרה, כי יתכן שמדובר במנוח, ומסרו את המידע על רקע הפרס המוצע. ביחס לסוגיה זו קביעותיה של ערכאה קמא אינן החלטיות. מן הצד האחד נקבע כי "ייתכן ומי מהתובעים חשב כי מדובר בגופת אדם וייתכן כי תובע 2 כטענתו חשב כי זו גופת המנוח, אך אין ראיות לכך" (פסקה 12 לפסקה הדין קמא). מן הצד השני נקבע כי "בעת גילוי העצמות, התובעים ואנשי המשטרה לא יכלו לדעת מה משמעות המימצאים בשטח ולכן תכניותיו וחלומותיו של תובע 2, אם היו כאלה, אינן
--- סוף עמוד 10 ---
רלבנטיות" (שם, פסקה 13). מצד שלישי נקבע כי "לטענת תובע 2 מיד לאחר הדיווח למשטרה הוא דיווח גם לאתר אינטרנט בשם panet על מציאת הגופה... גם אם אניח כי הייתה שיחה כזו, אין לה משמעות, הגילוי היה באקראי ורק בחלוף ימים ניתן היה בדיעבד לדעת מה התגלה באותו יום" (שם).
עולה כי השאלה שעמדה במרכז בחינתו של בית המשפט המחוזי היא האם ידעו המערערים בוודאות שמדובר במנוח, ובית המשפט המחוזי הסתפק בתשובה שלילית לשאלה זו, מבלי לבחון לעומק את האפשרות שהמערערים שיערו שמדובר במנוח. בדרישה לידיעה ודאית נדון בפרק הבא, וכעת נתרכז בשאלה שלא הוכרעה – מה ידעו ורצו המערערים בעת מציאת הגופה. מערער 2 מסר בתצהירו כי בעת מציאת הגופה סבר שמדובר במנוח, וכי סיפר ליתר המערערים על אפשרות זו. כן אמר להם כי הם "הולכים להתעשר". מערער 1 הצהיר כי לא האמין שמדובר בגופת המנוח, ומערער 3 – אביהם של מערער 1 ו-2 – הצהיר כי האמין באפשרות זו, אך בכל זאת שלל את האפשרות באזני בניו, שכן חשש כי המערערים יואשמו ברצח המנוח. עוד נאמר בתצהירים כי מערער 2, שהאמין כי מדובר בגופת המנוח, הוא זה שטלפן למשטרה ואף המתין על הכביש הראשי לניידת המשטרה, כדי להוליכה למקום מציאת הגופה ביער. המדינה חולקת על כל אלה, ומכיוון שבחרה לוותר על חקירתם הנגדית של המערערים, ולא נקבעו קביעות מהימנות ביחס למערערים, יש משקל רב לראיות הנסיבתיות שהציגו הצדדים לתמיכה לעמדתם.