7. קביעה זו של בית המשפט קמא, מתיישבת עם דברי חברי השופט הנדל בפסקה 21 לחוו"ד, כי "הפרס מוצע על ידי המדינה ולא על ידי העמותה", כשלקביעה זו השלכה באשר לחובות שהוטלו גם על המדינה כמי שהציעה את הפרס, או למצער עמדה מאחורי ההצעה ותמכה בה. קביעה זו מתיישבת עם הדברים וכפי שראה אותם בזמן אמת, היועץ המשפטי לממשלה דאז מר אליקים רובינשטיין שבמכתבו מיום 22.10.2001 אל היועצת המשפטית של מערכת הבטחון תיאר את נקודת ראותו למערכת היחסים בין העמותה למדינה – ומערכת הבטחון "נראה שמדובר בעמותה פרטית למראית עין בלבד. כאשר במהות ובתוכן זוהי פעילות ממשלתית מובהקת". בנסיבות אלה התקשיתי להבין את דברי השופט עמית, וכאילו המדינה בכוונת מכוון הקימה בינה לבין העמותה מעין "חומה סינית" שהפרידה את פעילות האחת מהשניה, וכדבריו "לא בכדי מדינת ישראל לא הציעה את הפרס באופן ישיר, אלא יצרה מנגנון תיווך, פלטפורמה של גוף פרטי – עמותה – שדרכה תיעשה ההצעה בדרך של פניה לציבור, משבחרה המדינה לפעול בדרך זו אינני סבור כי ניתן 'לדלג' מעל העמותה, להרים מסך ולייחס למדינה באופן אוטומטי את כל פעולותיה, פרסומיה ומחדליה בהסרת הפרסום". כאן המקום להעיר, כי לבד משתי אמירות אגביות שכללה המדינה בסיכומיה "כי השלטים נשארו תלויים בתחום עוספיה, נשארו בעקבות החלטתו של מנכ"ל העמותה לשעבר, שעשה כן מבלי שקיבל אישור לכך" (פסקה 69 לסיכומי המדינה בערעור) ואמירה נוספת "כי אין לקיים חיוב הנשען כולו על שלטים בודדים, שנשארו תלויים ללא ידיעתו וללא אישורו של מפרסם ההצעה איננה סבירה" (פסקה 72 לסיכומי המדינה בערעור), לא מצאתי מטעם המדינה טענה ברורה לפיה מעשי העמותה ופרסומיה אינם מחייבים את המדינה. זאת ועוד, על פי הראיות וקביעות פסק הדין קמא, המדינה "נשאבה" ונרתמה לפעילות העמותה, כאשר פעילות העמותה מזוהה עם "פעילות ממשלתית מובהקת" כדברי היועמ"ש רובינשטיין. המדינה לא תיכננה את פעילותה מול העמותה ולא התכוונה ליצור את אותו חיץ מלאכותי עליו התבסס השופט עמית בדחותו את ערעור המערערים, תוך עשיית הפרדה מלאכותית, שלטעמי אין לה מקום, בין העמותה למדינה, כשהוא מייחס את הישארותם של אותם שלטי חוצות המפרסמים את הפרס שלא הוסרו לאחר ההודעה הפומבית על הפסקת פעילות העמותה
--- סוף עמוד 102 ---
לעמותה ולא למדינה, "מי שיצר את המצג לגבי הפרס בכך שהותיר את המודעות תלויות היתה העמותה ולא המדינה ... העמותה גם התנהגה לאחר מכן בצורה גלויה המעידה על המשך באותה דרך ... בנסיבות אלו אני סבור כי לא הוטלה על המדינה חובה לפרסם הצהרה פומבית על פקיעת הצעת הפרס וקל וחומר שלא עמדה למדינה חובה לפרסם זאת בשלטי חוצות כדי להוביל לפקיעת ההצעה".