22. לאחר הצגת לשון הסעיף, ובטרם דיון בתכליתו ובפירושו הראוי, עלינו להציג, ולו בתמצית, מושכלות ראשונים בדיני זכויות היוצרים. למושכלות אלה תפקיד חשוב בפירוש ויישום הדין. סופה של דרך טמון במידה רבה בראשיתה.
בפסיקה ובספרות מקובל לראות את עידוד היצירה כתכלית המרכזית של דיני זכויות היוצרים בישראל. תכלית זו נובעת מהכרה בערכן החברתי והתרבותי של יצירות. הגבלת האפשרות לשימוש ביצירות נועדה להעשיר את נחלת הכלל באמצעות מתן תמריץ ליוצר, בדמות הזכות לשלוט על יצירת העתקים מיצירתו (ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A., פ"ד מח(4) 133, 165-163 (1994); ע"א 5097/11 טלראן תקשורת (1986) בע"מ נ' צ'רלטון בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (2.9.2013); גיא פסח "הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים" משפטים לא 359, 374-361 (2000) (להלן: פסח)). השימוש בהענקת זכויות יוצרים לתכלית זו אינו הכרחי מבחינה עיונית. אפשר לחשוב על חברה שבה היצירה תהא נגישה לכל ללא מגבלה. בחברה כזו ניתן לתת ליוצרים תמריצים אחרים מלבד זכות יוצרים, למשל מתן מלגות או פרסים ליוצרים וליצירות מצטיינים. יש הגורסים כי הבחירה בהענקת זכויות היוצרים דווקא נובעת מתפיסה שפתרונות אחרים כרוכים בקשיים שונים (Neil Weinstock Netanel, Copyright and a Democratic Civil Society, 106 THE YALE L.J. 283 (1996)). בראייה זו, אף אין בזכויות היוצרים הכרח חברתי, בשונה למשל מזכויות קניין בנכסים מוחשיים, שבלעדיהן נמצאת החברה מתפוררת. חברה שבה מותר להעתיק בחופשיות יצירות של אחרים תעמוד על תילה, ואולי אף תשגשג במובנים רבים. ניתן להוסיף אפוא כי היסוד להכרה בזכות היוצרים עשוי לבטא תפיסה קפיטליסטית, שמודעת לכוחות השוק והתחרות. לאמור, ההנחה היא כי הדרך הטובה ביותר לעודד את היוצר היא יצירת זיקה כלכלית ישירה בינו לבין יצירתו.
מכיוון שהגבלת גישת הציבור אל יצירות נועדה, בסופו של דבר, גם להעשיר את נחלת הכלל ולהעניק לציבור גישה ליצירות רבות יותר, יש לקבוע זכות מאוזנת, שאינה חזקה או חלשה מדי. תמריץ נמוך מדי לא יעודד מספיק את היוצרים, אך מתן תמריץ גבוה שאינו נחוץ ימנע את גישת הציבור ליצירות ללא הצדקה. מסיבה זו סויגו זכויות היוצרים ונתחמו גבולותיהן, ולפי שיטות אחדות אף קיימות מעין זכויות שימוש עצמאיות לציבור ביצירות, בתנאים מסוימים (ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, [פורסם בנבו] פסקה 35 לפסק דינו של השופט דנציגר (18.11.2013) (להלן: עניין סייפקום)). כאן יש לחדד נקודה שחשיבותה רבה לדיון בשימוש הוגן: לפי גישת התמריץ, זכות היוצרים מעניקה ליוצר אפשרות לשלוט על השימוש ביצירתו ולהפיק את הרווח הכלכלי הנובע משליטה זו. ברם, הזכות אינה מעניקה חסינות מפני ביקורת או תחרות הוגנת, הגם שאלה עלולות לפגוע בערך הכלכלי של היצירה, בתמריץ להמשיך וליצור, ולהגביל את רווחי היוצר. דיני זכויות היוצרים לא נועדו לתת ליוצר כל תמריץ שהוא, דהיינו להגן עליו מפני כל פגיעה בערכה הכלכלי של היצירה. המיקוד הוא בסוג אחד ספציפי של תמריץ – זכות בלעדית להעתיק את היצירה או לאפשר את העתקתה ואת השימוש בה (ראו למשלMELVILLE B NIMMER & DAVID NIMMER, NIMMER ON COPYRIGHT § 13.05(A)(4) (2001); Pierre N. Leval, Toward a Fair Use Standard, 103 HARV. L. REV. 1105, 1125 (1990); עניין Campbell, עמודים 1179-1177; פישמן אפורי, עמוד 339). במובן זה, המונח המשפטי "Copyright" מדויק מאוד. הזכות של היוצר היא ליצור עותקים – the right to copy. חוק זכות יוצרים אינו פוסל ביקורת על יצירה שאינה כרוכה בשימוש בה, או יצירת יצירה "מתחרה" שאינה מבוססת על יצירה מוגנת, חרף הפגיעה בתמריץ של בעל היצירה המבוקרת או הסובלת מתחרות. חידוד זה מסייע להבין חלק מהזירה שבה נערכת מערכת השימוש ההוגן. מצד אחד נעשה שימוש ביצירה על ידי אחר, ולכן יש פגיעה בזכות הבלעדית של היוצר. מן הצד האחר, השימוש הוא במסגרת פעולה שאינה אסורה לפי תכליות הדין. מכאן הצורך באיזונים ובמבחני עזר שונים, המסייעים לקבוע ידה של איזו תכלית תגבר.