כאמור, הפוסקים בני דורנו מכירים באיסור העתקה של יצירה מוגנת. המחלוקת אינה ביחס לעצם האיסור אלא ביחס לבסיס הדין (נחום רקובר זכות היוצרים במקורות היהודיים (1991)). להשקפתי, יש יתרונות להגדרת הזכות כסוג של בעלות, לנוכח מעמדו החזק של הקניין במשפט העברי. קניין אף מהווה ערך אוניברסלי קדום וטבעי (ראו את "חלוקת העולם" בין קין והבל בספר בראשית, ד, ב, וכן את היות איסור הגזל אחד משבע מצוות בני נוח – רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ט, הלכה ט). זיהוי זכות היוצר כ"בעלות" מחזק את כוחו של איסור ההעתקה – וביתר שאת הגניבה – ואת ההכרה במעמד היוצר בתור שכזה.
ד. לא זו בלבד שהמשפט העברי מכיר בזכות היוצר על יצירתו, חקיקת זכויות היוצרים הישראלית יונקת גם ממורשת המשפט העברי בהקשר זה. במילותיו של המלומד פרופ' נחום רקובר, "גישתה של המורשת היהודית לעניין זכותו של היוצר, שתיקרא יצירתו על שמו, זכתה להכרה חוקית בחוק שחוקקה הכנסת" (נחום רקובר סודו של המשפט העברי – צדק משפט יושר ורחמים כרך ב 707 (2019)). כך, למשל, נאמר במבוא להצעת חוק שתיקנה את פקודת זכות יוצרים: "חכמי ההלכה [היו] ערים כבר בזמנים קדומים לזכות [הרוחנית של היוצר]. הזכות בדבר קריאת שמו של היוצר על יצירתו מעוגנת הן ביחסם של חכמינו אל 'האומר דבר בשם אומרו', והן בהעמדתו של מי שאינו אומר דבר בשם אומרו בשורה אחת עם הגזלן... החיוב לומר דבר בשם אומרו לא נשאר חיוב מוסרי גרידא: יש שראו בגונב דברים משום 'גנב' על התוצאות הנובעות מכך" (חוק לתיקון פקודת זכות יוצרים (תיקון מס' 4), התשמ"א-1981, ה"ח 1517, 238)).
ה. עמדנו לעיל על התיאוריות המדגישות את היצירה כחלק מאישיותו של האדם, בעיקר במסגרת הדיון בזכות המוסרית של היוצר. גם לעניין זה פינה ויתד במשפט העברי ובהגותו. האל, אבי אבות היוצרים, יצר את האדם בצלמו. לפיכך האדם הוא יוצר מטבע ברייתו: "אין ספק שהמושג 'צלם אלהים' שבתיאור הראשון בתורה מתייחס אל כשרונו הכריזמטי של האדם היוצר. דמיונו של האדם היוצר לאלוהים מתבטא בשאיפתו וביכולתו של האדם להיות יוצר. האדם הראשון שנברא בצלם אלוהים נתברך בתנופה רבתי לפעילות יוצרת ובכוחות כבירים לשם הגשמת מגמה זו" (הרב יוסף דב סולוביצ'יק איש האמונה הבודד 14 (1992). תורגם מהמקור: RABBI JOSHEPH B. SOLOVEITCHIK, THE LONELY MAN OF FAITH (1965)).
ו. הדיון המשפטי לעיל עסק בזכות היוצרים. ההלכה, כדרכה, לא עסקה רק בזכויות אלא גם בחובות הנובעים מזכויות אלה. לפי המשפט העברי, ההכרה בזכות היוצר על יצירתו כרוכה גם באחריות כלפיה. כידוע, אחד מארבעת אבות הנזיקין המוזכרים בתלמוד הבבלי במסכת בבא קמא הוא הבור. ר' שמעון שקופ (ראש ישיבת גרודנה שחי באירופה ונפטר בשנת 1939), מסביר מדוע מי שכרה בור ברשות הרבים חייב לפצות מי שנפל לתוכו ונפגע: "ומה שהבור שלו זה בא לו על ידי כרייה ופתיחה, היינו שהוא הכין את המזיק ועל ידי זה נקרא בעלים עליו, כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם על פי דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עליו לכל דבר זכות" (חידושי ר' שמעון שקופ, בבא קמא סימן א. ראו גם רע"א 7337/12 אמיר כהן נ' John Deere Water Ltd, [פורסם בנבו] פסקה 6 לחוות דעתי (12.03.13)). הנה כי כן, יצירה יוצרת בעלות, והבעלות אינה רק זכות אלא גם יוצרת חובות ואחריות כלפי היצירה.
ח. סיכום
44. פתחנו בארבע הדרכים הנפגשות בהליך זה ועמן נסיים. שלוש מן הדרכים הובילו אותנו לשדות הקניין הרוחני – סימני מסחר וזכויות יוצרים – ולחלקת העוולות המסחריות. דרך רביעית וכללית עסקה בהתעשרות הכרוכה בשימוש במוניטין של הזולת ודיני התחרות ההוגנת. בסופו של מסע, אף לא אחת מן הדרכים מובילה לקבלת הערעור. הנסיבות העובדתיות נוגעות בשוליהן של סוגיות מרתקות בדין סימני המסחר, אך סוף כל סוף לא הוכח שימוש בסימן מסחר של המערערות. אמנם נעשה שימוש בפרסומות מטעם המערערות, אך שימוש זה לא היה בגדר העתקה, מלאה או חלקית, אלא בגדר פרודיה – יצירה חדשה ועצמאית. בנסיבות העניין דווקא ההכרה באפשרות של המשיבה ליצור פרודיה כזו מקדמת את הערכים שדיני זכויות היוצרים נועדו להגשים. דיני העוולות המסחריות אינם מסייעים למערערות, שכן לא הונחה תשתית לכך שפורסם מידע כוזב או שהוסבו מכירות מהמערערות למשיבה. לבסוף, אף לא עולה כי המשיבה התעשרה שלא כדין על חשבון המערערות. טענותיהן בדבר ביזוי והשפלה צריכות להיות מבוררות – אם כבר – בגדרי דיני לשון הרע, וטענות כאלה לא נשמעו בהליך קמא או לפנינו, וספק אם היו מסייעות למערערות; ולא הוכח יסוד שלילי נוסף ההופך את הפרודיה לבלתי הוגנת, בעיקר בשים לב להבחנה הברורה שהמשיבה ביצעה בין המוצרים של המערערות, על המוניטין שרכשו, למוצריה ולמוניטין שאותו ביקשה ליצור לעצמה.