ג. האם המשפט העברי מכיר בקניין רוחני בכלל, ובזכויות יוצרים בפרט? האם שימוש בלתי הוגן ביצירה אסור? ומה טעם הדבר? יש להודות כי ההסטוריה משפיעה על התשובות לשאלות אלה. המשפט העברי בנוי על תקדים. המעמד של התורה וחכמיה כיוון את הפוסק למקור קיים, גם בשאלות חדשות.
נראה כי צודק הרב ד"ר מיכאל אברהם בדבריו, תוך סיכום המצב ההלכתי בימינו: "ישנה תחושה ברורה שפגיעה בזכות היוצרים אמורה להוות גם איסור הלכתי, ואף ישנה מגמה למצוא עוגן הלכתי גם לחובתו של הפוגע לפצות את היוצר בנסיבות מסוימות. רוב הפוסקים, לפחות בדורנו, מסכימים לגישה עקרונית זו" (מיכאל אברהם "גניבת דעת וקניין רוחני" תחומין כה 350, 351-350 (תשס"ה)). עיגונים הלכתיים שונים הוצגו לביסוס עמדה זו, למשל "יורד לאומנות חברו", "תחרות לא הוגנת והסגת גבול", "חיוב הנאה", "דינא דמלכותא", "מנהג האומנים", "תקנת חכמים" ו"גניבת דעת" (ראו שם; חיים נבון "זכויות יוצרים בהלכה" צהר ז 35 (תשס"א)).
הסוגיה המשפטית בצורתה זו התעוררה לראשונה באמצע המאה ה-16, ביחס למהדורה חדשה של הספר "משנה תורה" שכתב הרמב"ם (Neil Weinstock Netanel, Maharam of Padua v. Giustinani: The Sixteenth-Century Origins of the Jewish Law of Copyright, 44 HOUS. L. REV. 821 (2007)). מבחינה עיונית, כעבור כ-300 שנה (דהיינו לפני כמאה וחמישים שנה) חל שינוי אנליטי בסיווג הסוגיה. הכוונה היא לתשובת הרב יוסף שאול נתנזון (1875-1810, לעבוב-למברג) ביחס לשתי מהדורות של אחד מארבעת חלקי הספר "שולחן ערוך" שכתב ר' יוסף קארו. הרב נתנזון פסק כי יש להכיר בזכות קניין של היוצר במהדורה אותה ההדיר. כך נומקה מסקנה זו:
"דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלאו הכי אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה, אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין [Machine – מכונה], כל ימיו קיבל שכרו מהקיסר ירום הודו בווארשא; ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלהם?! וזה דבר שהשכל מכחישו. ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו... זכות" (שו"ת שואל ומשיב, מהדורה קמא, חלק א, מד).
יושם אל לב שלצד ההכרה בזכות, מסקנתו מבוססת על סברה – שכל ישר – ואף על המקובל באומות העולם. לתיאור הסטורי מרתק של התפתחות דין זכויות היוצרים במשפט העברי ראו ספרו המקיף מבחינה הסטורית-משפטית של פרופ' ניל נתנאל מאוניברסיטת UCLA בארצות הברית (NEIL WEINSTOCK NETANEL, FROM MAIMONIDES TO MICROSOFT – THE JEWISH LAW OF COPYRIGHT SINCE THE BIRTH OF PRINT (2016) (with contributions by David Nimmer)). בדרך זו, ואף בהכרה בבעלות, צעדו פוסקים עד לימינו. כך למשל פסק הרב אשר וייס (פוסק ירושלמי בן דורנו): "נראה לעניות דעתי דזה סברא פשוטה דיש לאדם אף זכות ממונית בפרי רוחו ויצירתו ולא גרע מה שהוליד ממה שקנה, וכשם שפירות דקל של בעל הדקל הם – אף שלא קנאם בדרכי הקניין, כך פרי רוחו שלו הם ולא צריך בזה קנין" (הרב אשר וייס, דרכי הוראה ד, ק (התשס"ו)). אף כאן ניכר כוחה של הסברה – אך לא רק הוא. יש הישענות על הכלל לפיו קניין בעץ מעניק בעלות על פירותיו תוך השוואה של האדם לעץ ופרי רוחו לפירות האילן. ואולם בשונה מפירות האילן – חפצים – היצירה היא דמיון האדם. כך כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק על תכונה זו: "באוצר הדמיון מונח כל האמת וכל הגודל, שמתברר קמעה קמעה על ידי כמה צינורות מקטינים... השכל הרציונלי אינו כי אם תלמיד קטן, המסביר קצת את כל אור החיים שיש באוצר דמיונינו העשיר והקדוש" (שמונה קבצים, קובץ ג, קסד). ההכרה הרחבה ביצירת האדם, שבה ניתן לראות מקור לקניין הרוחני, מעוגנת בהיבטים פילוסופיים של מהות האדם וכבודו, כפי שנראה בהמשך.