3. עיינתי שוב בחוות דעת חבריי, ואומר זאת: יש טעם בעמדת השופט מ' מזוז וברצונו להרחיב את גבולות חוק איסור הפליה למקרה הנוסף שהוא העלה. ברם עמדת חברי השופט א' שטיין, שלפיה ניתן לשמור על עקרונות השוויון במקרה המונח לפנינו ביחס לקרקע ציבורית, מכוח עקרונות כלליים של המשפט הציבורי ודיני החוזים, יפה אף היא.
אכן, הסוגיה המשפטית בדבר תחולת חוק איסור הפליה על מקרקעין, במקרה שהמוכר הוא גורם פרטי שזהו עיסוקו והוא לא קיבל זכויות בקרקע מהמדינה, היא שאלה חשובה ובעלת נפקות. דא עקא, שאלה זו אינה רלוונטית במקרה זה, שבו המדינה צד לחוזה עם החברה הקבלנית. על הכורת חוזה עם המדינה לקבל את חובת השוויון, מכוח המעמד המיוחד של קרקע ציבורית. באשר למקרים בהם הגורם המפלה הוא מי שזכויותיו לא נגזרות מחוזה עם המדינה והוא עוסק בתחום המכירה והשיווק של דירות – תחולת חוק איסור אפליה היא סוגיה רבת מימדים המצריכה בחינה של שיקולים נוספים. יסודם של אלה בלשון ובתכלית חוק איסור הפליה. בענייננו אנו נכון להתייחס לפרשנות חוק איסור הפליה ביחס למקרקעין, ובפרט למתח הפרשני שבין כוונה אובייקטיבית ובין כוונה סובייקטיבית, כפי שעולה מדברי ההסבר לחוק, המוציאים מקרקעין מגדר תחולת החוק. כן יש לשקול את הפרשנות של המונח "מוצר" ביחס לחוקים נוספים. מלאכת הפרשנות דורשת הכרעה באיזון בין חופש ההתקשרות וזכות הקניין ובין זכות השוויון. בעיקר יש לשקול את השלכותיה של פסיקה כזו על מקרים נוספים. דווקא בשל כך, יש משמעות לכך שהיועץ המשפטי לממשלה לא הביע את עמדתו ביחס לתחולת חוק איסור הפליה במקרה דנן, ותמך בתוצאה אליה הגיעו ערכאות קודמות, על יסודות משפטיים אחרים.
4. סיכומו של דבר: גם בהינתן נחרצות עמדות חבריי מכאן ומכאן, ראוי יהיה להכריע בסוגיה מקום שבו נדרש לכך. הניסיון המשפטי מלמד כי הכרעה עקרונית ביחס למקרה עובדתי קונקרטי הדורש הכרעה, מעשירה את הדיון ומרחיבה את שיקולי ההכרעה. לכך יש להוסיף, כאמור, כי היועץ המשפטי לממשלה לא הביע עמדתו בעניין. נראה כי חשיבותה של הסוגיה תוביל להתעוררותה בהקשר עובדתי שידרוש בה הכרעה, ונכון יותר להשאיר את העניין לעת מצוא במקרה כזה. כמובן שתפקידו של בית המשפט הוא להכריע בסכסוכים עקרוניים, אך זאת במקרה המתאים והדרוש. הדבר אף נכון ביתר שאת כאשר מדובר בבקשה למתן רשות ערעור ולא בערעור בזכות. להשקפתי, המתנה למקרה המתאים מיטיבה עם איכות ההכרעה ודיוקה. הצורך להכריע בסוגיה משפטית מסוימת הנדרשת כדי לסיים סכסוך הוא, ככלל, סימן היכר של מלאכת השיפוט. מערכת המשפט אינה נוהגת, במצב דברים רגיל, להידרש לסוגיות שאינן נדרשות והינן תיאורטיות ביחס למקרה המונח לפניה.